בעוד 20 שנה אני אהיה אדם אחר. בעוד 20 שנה אני לא אהיה יותר
עצמי, כי לא יהיה יותר אני וזה יכול להיות הרבה דברים. אני
אולי אתאבד אבל רק עם החברה הכי טובה שלי תתאבד קודם, אני אולי
אמות בתאונה מוזרה והחברים ישבו שבעה ויספרו עלי ועל מה שהייתי
אפילו שאף אחד לא ממש שם זין כי אני בתור בנאדם לא ממש מציאה,
מעולם לא הייתי. אבל האופציה הכי סבירה היא שאני אהפוך להיות
אחד מהם.
שאני אהפוך להיות הסמל השנוא עלי ביותר. אני אהיה בת 30 ומשהו
ואני יודעת מה אני אהיה. יהיה לי בעל, וילדים ובית יפה ועבודה
בסדר כזאתי. אבל רק מבחוץ. כי מבפנים, מבפנים... לא מוציאים
כביסה מלוכלכת החוצה כדי שתהיה העניין של כולם כמו שאצלי בבית
פוחדים שאני אצעק והשכנים ישמעו. ומבפנים הכל יהיה...
הבעל שלי בטח כבר בוגד בי, וכבר הוא לא מצליח להעמיד לעצמו את
הזין ככה שחיי המין גם לא משהו. בעבודה שלי אין לי עמיתים
שמעריכים אותי. אני לא אוהבת את מה שאני עושה. אם שואלים אותי
מה רציתי להיות אני אומרת סופרת אבל אז מחייכת בעצב ואומרת שזה
רק חלום ילדות טיפשי.
כי זה מה שהחיים שלי הם, חלומות. חלומות שהכל ישתפר ושהכל יהיה
בסדר. חלומות של אושר, חלומות של עתיד נקי ובריא וחיים
מועילים. אבל שאתה מתבגר אתה מאבד הרבה דברים. אני כבר איבדתי
את כל האהבה שאי פעם הייתה לי ואת האמונה שלי באנשים ובחיים
ואת התמימות הזכה שהייתה לי בתור ילדה. ומה הבא בתור? אני אאבד
את השמחה שלי, ואת המקוריות ואת התעוזה ואת כל הדברים שגורמים
לי להרגיש שאני חיה איכשהו, שאני באמת בן אדם.
אבל שאתה גדל אתה מוותר כי למה ללכת נגד המוסכמות שאתה יכול
לזרום עם כולם. למה להיות שונה, למה להמשיך את חייך בניסיון של
לחיות אותם, באמת לחיות לא סתם להעביר את הזמן עד המוות. אני
פשוט יכולה להמשיך, למשוך את הזמן בלי לדעת למה אני כאן ובלי
לנסות להתווכח. אני כבר יכולה לוותר על הדברים שרציתי לעשות.
אתמול שישבתי עם כל אנשיי על הגג בזריחה ושתקנו כל כך הרבה
והרגשתי את היד שלו על הכתף שלי ואת השערות של חברה שלי
מדגדגות לי את הברך כי היא נרדמה עלי פתאום עלתה בי הידיעה
הזאת. כאן הכל מסתיים.
כאן מסתיים כל הכיף וכל האחדות הזאת שלי איתם כי הזמן יפריד
בינינו. בחיים לא נהיה עוד פעם כמו שאנחנו עכשיו. מאושרים
ומלאים בכוח שאנחנו ביחד, בטוחים שכל מה שיבוא וילך אנחנו נקבל
את זה ושיש לנו כוח לשנות את זה.
והזמן רק יגרום לנו להבין שבקרוב נצטרך לוותר על כל הכיף הזה
כי המחויבות תגדל ותגדל עד שהיא פשוט תקבור אותנו. ואני אמות
שאני עדיין בחיים כי אני לא אהיה שום דבר, רק עוד בורג אחד קטן
בכל המערכת. תכף יהיה תיכון וצבא ועבודה ומשפחה וילדים ומשבר
גיל המעבר וזקנה עד שהמוות יראה כמו ידיד.
וזה יעבור כל כך מהר שלפני שאני אדע את זה ותהיה לי הזדמנות
להתנגד אני אהיה בדיוק, אבל בדיוק כמו ההורים שלי.
הילדים שלי יגדלו ויעשו את אותם הדברים שאני עשיתי אבל האני
האחרת לא תבין אותם ותצעק עליהם במקום לזכור את הזריחה הזאת,
ואת החברים שהיו לה פעם. אני אצעק עליהם ואכריח אותם בכל אמצעי
להיות כמוני. ואתם יודעים מה? זמן יעבור והם , אכן, יהפכו
להיות כמוני. עכשיו אני מבינה למה קוראים לזה מעגל החיים. הכל
עובר במחזוריות אכזרית שכזאת.
אני רוצה להיות צעירה לנצח. אני רוצה לעשות מה שבראש שלי,
לנסות להיות מי שאני בדיוק. אני רוצה לעשות את כל השטויות שאני
נהגתי ועדיין נוהגת לעשות. אני רוצה להיות בן אדם חסר מחויבות.
אני לא רוצה בעל ומשפחה, אני לא רוצה דברים שיכפתו אותי
בשלשלאות ברזל לחיי הנורמה, כי אני מרגישה שבפנים, יש לי עוד
הרבה תקווה להיות דבר אחר מאשר העתיד שכולם קבעו לי.
לא להיות מה שההורים והמשפחה והמורים רוצים. ולא להיות מה
שהחברים שלי חושבים עלי בסתר. אני רוצה להיות הניצוץ חיים הזה
שבתוכי ולהרחיב אותו ללהבה, למדורה, לשריפה. אני רוצה להיות רק
אני ולא שום דבר אחר. אני מסרבת להיות מה שאני אמורה להיות.
ואם זה אומר מוות, אז זה יהיה מוות. הדרך שלי או מוות. |