לכבוד:
ראש ממשלת ישראל-  
מר אריאל שרון.  

קטונתי מלייעץ לך כיצד לפעול מדינית וצבאית כנגד האיום
הפלסטיני אשר מתיש ומשמיד את עמינו. אף אינני מתיימר להיות לך
כיועץ או פרשן, אלא רק להשמיע קול זעקה, קריאה נואשת-
אנו נרצחים!
אנו נרצחים יום יום, שעה שעה ולא רק בגופינו אלא גם בנפשנו.
זועק אני אליך שתפסיק את השמדתנו, כי אנוכי ורעי לא מסוגלים
לסבול את שפך דמינו ולא עוד נובל כצאן לטבח.
במשך שלוש שנים ידעתי פחד וסכנות, שירתתי כחוג"ד קרבי בגבעתי,
ראיתי מראות שאין אני מאחל לאף אחד מתושבי ואזרחי מדינת ישראל
לראות, אך כל זה לא הכין אותי לרגשות ולמראות שאני חש ורואה
יום ביומו, לחוסר האונים והכעס המחלחלים בתוכי תוך הבנה מלאה
שעמינו ומדינתנו הולכים ל א ב ד ו ן.
לא ציפיתי שהפחדים שליוו אותי במהלך פעילותי בשירותי המבצעי
ילוו ואף יחריפו לאחר שחרורי בהצטרפותי למעגל האזרחי. רגשות של
חוסר אונים כנגד האיום שאינו מבחין בין- זקן לילד, חייל
לתינוק, אימא  לילדה, ואף מרשה לעצמו לקחת מאיתנו ברצח מתועב
שר בממשלתנו- השר רחבעם (גנדי) זאבי, השם ינקום דמו.
באף מדינה מתוקנת בעלת חוקים אזרחיה לא נחשבים כהפקר, לא
נרצחים, נקטלים, מושמדים ומובסים , כבמדינתנו. והרינו אנו עם
סגולה, עם נבחר, אך כיום- עם נכחד!
במצבינו הנוכחי אין רואה אני עתיד למדינתנו ועל אחת כמה וכמה
לילדינו, אין אני משפחתי ורעי אף מעלים על  דעתנו עזיבת
המולדת, מדינתנו האחת ויחידה- ישראל.
אז למה שנעלה במחשבתנו את הכחדת עמנו, במקום להרים ראש, לשנס
מותנינו ולפעול, ליזום, ושוב לפעול, בצורה מכריעה ונחרצת, למגר
את האיום מחוץ ומבית , על מנת לגדל את ילדינו ואת ילדי ילדינו
על אדמה מקודשת זו.
הזמן לא עוצר מלכת, ואנו נחלשים מיום ליום, קורבנות עמנו חפים
מפשע, ואין מגננתנו מוסיפה לחוסננו הלאומי.
זמנינו בשעון החול אוזל ואנו זקוקים להנהגה נחרצת, הנהגה שלא
זקוקה לעיצות מבחוץ ואינה מתימרת לסבר את דעתו של אויבינו.
הנהגה חזקה, נחושה ומלוכדת בדרך פעולתה , אשר תעמוד בהבטחותיה,
שתהיה בעלת תוואי ודרך ברורים, ואשר תדע להחזיר את בטחון
אזרחיה ותשפוך אור על עתיד בניה.