האם יתכן, שמישהו שולט לנו על החיים שלנו? החיים האישיים שלנו,
שאנחנו לא נותנים לאף אחד להיכנס ולנסות לחקור עליהם.
החיים נראים כמו איזה סרט בהמשכים, כמו איזה סרט של רוקי
שלעולם לא נגמר... שאתה הכוכב הראשי, וכל האנשים הסובבים אותך
מתפקדים כשחקני משנה. נשמע, כמו איזה רעיון לסרט, אפילו היה
כזה... "המופע של טרומן". לא הצלחתי להבין, מאיפה הרעיון הגיע.
האם הוא הגיע מעולם הדימיון, או שמה הוא הגיע ממחשבות של אנשים
רבים, שאני אחד מהם.
הייתי מעוניין פעם לפגוש את הבמאי של הסרט שלי, ולדעת האם זה
דבר קשה להפעיל למישהו חיים, או שמה זה כמו במשחק "סימס" שבו,
הכל כך פשוט.
אולי הוא משתמש בקודים, כמו שאני השתמשתי בזמנו, כאשר אני
שיחקתי במשחק.
רבים אומרים, שהחיים מאוד קשים. אף פעם לא הצלחתי להבין את
אותם אנשים, שבוכים על מר גורלם, ואלה דווקא האנשים שלא חסר
להם כלום, שהכל אצלהם תקין, חוץ מאיזה בעיה קטנה שאותה הם
הופכים לענקית. האם גם זה חלק מן הסרט שלי ? להראות את הצד
הפחות אופטימי של החיים, שלעת עתה אני אקרא לו "החיים
האמיתיים".
אף פעם לא הצלחתי להבין, למה דווקא הפסימי מראה את החיים
האמיתיים, אולי זה בדיוק הפוך? אולי האופטימיות זה הצד השלם,
החיים האמיתיים, שדווקא אלה שכל כך טוב להם בחיים, מעדיפים
ללכת לצד השני, על מנת שלא יהיה להם כל כך טוב.
כמובן, שיש רבים שבהחלט לא טוב להם בחיים, מסיבות שונות שאינני
מעוניין לפרט, ולכל אלה יש את הסיבה להיות פסימיים, אבל גם
אותם יכולים להיות אופטימים, ולהסתכל על עצמם ולחשוב שהמצב בו
הם נמצאים לא כל כך נורא, ושהם יכולים להילחם בו, או במילים
אחרות לשבת ולחשוב איך אפשר לפתור את המצב הקשה בו אותו אדם
נמצא.
זו הראייה שלי, על קצה המזלג. משום מה, היה לי את הצורך לכתוב
את זה, אני לא יודע למה, אבל היה לי דחף כזה לרשום את זה דווקא
פה, במקום בו אנשים יכולים לקרוא את הדברים שאני כותב.
הערה: אני מאוד מתנצל על כך, שהייתי מאוד אגואיסט ודיברתי על
עצמי, ועל כמה שאני מרגיש שיש לי סרט שהוא שלי, אני בטוח שלכל
אחד יש סרט שהוא שלו, שבו הוא הכוכב הראשי. |