נוסעים לשוק
בדרך לשם לא קרה כל דבר יוצא דופן, או מעניין, ולכן אינני זוכר
ממנה דבר. כשהגענו לפתח השוק, אחי פלט אנחת ייאוש קלה, וסינן
עד כמה הוא אוהב את השוק העירוני. אני, בראותי את ההמון הדחוס,
נטיתי להסכים עמו בלב שלם. החילונו פוסעים לנו בין גוש האדם
המזיע, מפלסים לנו שביל צר ואקראי. לבסוף נפלטנו אצל דוכן
המלפפונים.
דוכנו של איש המכירות
"אמא בקשה שנביא לה מלפפונים מן השוק." אמרתי לאחי.
"כן," הוא הנהן בראשו, "מלפפונים מן השוק, כן."
שמחתי כי אחי אישר את דברי, ולכן פניתי, מעודד, אל הזבן
החייכני וביקשתי ממנו
"קילו וחצי מלפפונים מן השוק, בבקשה ממך."
הזבן הפרוותי משהו הביט בי מחויך מה, ואזי פנה לגרד בכרסו.
כעבור שעה קלה, משמתי לב כי אין הוא שת ליבו אלי כלל, פניתי אל
אחי.
"איש מבוגר הוא הזבן, וקשה יום. טרוד הוא בענייניו, לכן מוטב
כי לא נפריע לו בשעה זו." אמרתי לאחי. זה הקשיב לי בעניין ואחר
אמר
"אכן, הצדק עמך, אחי, אך הרי אמנו בקשה כי נביא לה מלפפונים מן
השוק. והרי חולה אמנו, ושוכבת היא משותקת כמעט לחלוטין במיטתה,
כאשר פצעים מוגלתיים פזורים עליה כחול אשר על שפת הים. אל לנו
מלאכזב אותה. הב לי לנסות, אחי."
"הרי אתה מוזמן בחפץ לב." תמהתי על אחי כי ביקש, ופיניתי לו את
מקומי אצל דוכן המלפפונים.
אחי, אשר מבנה גופו חסון ומוצק ממש כשל הזבן עצמו, נעמד מול
הרוכל האדיב, ופנה אליו בדברים:
"שלום לך."
המוכר אינו עונה, הוא רק עומד במקומו ומדי פעם מוחה זבוב זה או
אחר מעל מצחו המלוחלח.
"כן, ובכן. ברצוננו לקנות מעט מלפפונים טריים מן השוק."
המוכר אינו מראה כל סימן של חיים תבונתיים.
אחי מסתובב אלי ומושך בכתפיו.
"הצדק עמך, שוב" הוא אומר לי, "מוטב שנמשיך."
אנו מברכים את הסוחר בברכת יום טוב והוא משלח בנו איחול לבבי
בשפה זרה בעלת גוון שמי.
"איש טוב." אומר לי אחי, בזמן שאנו חודרים חזרה אל נחיל האדם
הזורם ברחוב הצר של השוק.
העיתון
בעודנו נרמסים קדימה הסתבכו שתי רגלי זו בזו, ואחר כשלתי
ונפלתי אפיים על המדרכה. כשהרמתי את ראשי למדתי כי עיתון ישן
שהיה, ועודנו, זרוק על המדרכה, בלם את נפילתי והציל את חיי,
כנראה. עיני חלפו בזריזות על פני הכותרות, ולפתע עצרו.
"תאונת מטוס ופגישה מוזרה בלב המדבר" אמרה הכותרת, ומתחתיה
הייתה תמונה של איש נמוך קומה לבוש בגדים צבאיים, כשלידו עומד
ילד אחד בבגדים משונים. רציתי להמשיך ולקרוא, אך זרם האנשים
איים למוחצני למוות, והייתי מוכרח לקום, להתעשת ולהמשיך, אך
בטוחני, כי את הכותרת ההיא עוד אזכור למשך שארית חיי.
ההלצה
לאחר שנסחפנו בזרם כמה דקות, סימן לי אחי ושנינו עצרנו בצל
דוכן הבצל. מעל הדוכן הייתה תלויה כרזה גדולה, ועליה הכיתוב
מלח הבצל
אחי לחש לי משהו על אוזני, אך בשל קול השאון האדיר שעלה מן
השוק לא הצלחתי לשמוע את אשר אמר, אך בכל זאת הנהנתי בהסכמה
גמורה. אחי שמח כל כך שהסכמתי עמו עד שהחל צוחק, גועה ממש,
בצחוק אדיר. לי לא היה נעים לכן הצטרפתי לצחוקו, כשאני מסמן
בידי לעוברים והשבים שיצחקו עמנו. לא נעים, בכל זאת, לילד היה
יומולדת ואף אחד לא בא.
כעבור כמה דקות נרגעו הרוחות, ואני טפחתי לאחי ביד קלה על שכמו
כאומר "סחה על הבדיחה" אך בעצם מתכוון "איזה סאקר, יא אללה!"
בצלים של אחר הצהרים
בכל אופן, אספנו כמה בצלצלים לבנבנים בני יום או יומיים בשקית
הניילון המשובחת, אשר יוצרה על פי טכניקה סינית מסורתית במפעל
ההיי-טק בחולון, והושטנו אותה למוכר כדי שישקול וייתן לנו מחיר
טוב בעדם.
המוכר אכן שקל את השקית, ואחר פנה אלינו, מביט בנו במבט חודר
ומלא משמעות. אחי נרעד לרגע ואף אני יכלתי להרגיש את הצמרמורת
מטפסת במעלה עמוד שדרתי העקמומי. המעמד, קדוש היה, והרה גורל.
לאחר שניה ארוכה שנדמתה כנצח נצחים ממש, פצה המוכר פיו ואמר:
"שני שקלים ושמונים אגורות."
אני נשמתי לרווחה והגנבתי מבט אל אחי. ראיתי כי אבן גדולה ירדה
אף מלבו, ושמחתי בשל כך. לא טוב לאחי להתרגש, ככה אמר
הקרדיולוג - "לא טוב לך להתרגש." ממש במילים אלו, בלתי רגיל.
איזו לשון עשירה, איזה יופי של משלב.
הנחתי שני שקלים ושמונים אגורות, במטבעות לא עוקבים ולא
מסומנים, בידו הגדולה והאבהית של המוכר, והוא דחף לידי את
השקית, ובה הבצלצלונים. פתחתי את השקית והצצתי פנימה. הם היו
מונחים שם, מסודרים אחד אחד כבמעשה אומן, עשרה בצלצלים
לבנבנים, בני יום או יומיים.
התרגשתי כולי, ואחי הצעיר בלע דמעה מלוחה שזלגה במורד פניו
המחוטטים.
באותו רגע ידעתי - נועדנו לגדולות.
בלכתנו יכלתי לשמוע את המוכר, אשר אין חכם ממנו בכל השוק כולו,
קורא אחרינו: "ילדים, הזהרו מעצי באובב!"
אך אנו, כבר נתרחקנו ממנו וקריאתו רק נשאה לה משם בידי רוח
הצהרים החמה.
החומרים הפשוטים מהם עשויים חיינו
בשובנו אל המכונית שתקנו אחי ואני, ואיש מאתנו לא פצה פיו, ואף
אחד לא אמר דבר ולא חצי דבר גם כן.
כך הלכנו, ובעודנו הולכים עבים אפורים החלו מתקדרים בשמי
אוקטובר שמעלינו. מזג האוויר החל משתנה פתע, וכבר הפך סגרירי
יותר.
חלפנו על פני כל הדוכנים כולם, מהם עמוסים יותר ועמוסים פחות.
חלקם היו מלוכלכים מעט, אך ברובם רמת ההיגיינה הייתה גבוהה
למדי. אחת המוכרות הייתה מצעקת "עוף שחוטרי! עוף שחוטרי!" ואי
שם עולל רך בימים השמיע את בכיו העדין. על פנינו חלף אדון אחד,
ועל שכמו הוא נשא שק ובו לוטרות מבותרות. רציתי להגיד דבר מה
לאחי בנידון, אך לאחר הלך מחשבה זריז נמלכתי ולא אמרתי דבר,
ושתיקתי המשיכה מוליכה אותנו הלאה, אל המכונית.
מעשה קונדס
אישה נוכריה שעמדה על אם הדרך הייתה נושאת עיניה השמיימה
ומצביעה לכיוון העננים. שפתיה נעו בקצב מטורף ומלמלו דבר תפילה
עתיקה. סימנתי לאחי, ושנינו התקרבנו אליה. רציתי לעמוד לידה,
לספוג ממנה את הדברים. נעמדנו בצדה ונשאנו גם אנו את ראשנו
השמיימה. דבריה היו עמומים מעט, אך אני הטיתי עוד את אזני וכעת
יכלתי לשמוע אותה מדברת.
"סימה. מה עשית לי סימה?"
היא מלמלה, כאילו מתוך טראנס. עיניה היו עצומות שתיהן ואחת
הייתה פקוחה. סימנתי לאחי בידי כי יקשיב אף הוא לדברי האישה
הנכריה, ובידי האחרת לטפתי שה תמים.
אחי עשה אזנו כאפרכסת וניסה להקשיב גם הוא לדברי האישה. אך זו
ניעורה באחת, והבחינה בנו מצותתים לדברי החכמה. ניכר היה עליה
כי מרוגזת היא מאד, ומשום כך העדפנו אחי ואני לנוס משם, כשאנו
מותירים את האישה המגובנת מאחור.
הפרידה
רגלינו נשאו אותנו היישר אל המכונית, והנה רגעים ספורים לפני
שהגענו אליה, נפתחו שערי השמיים, וגשם זלעפות החל נוחת עלינו.
אלוהים בעצמו כאילו המטיר עלינו מזעפו טיפות גדולות וחמות,
כואבות.
המשכתי לרוץ, אך הרגשת כי משהו אינו כשורה. הסתובבתי תוך כדי
ריצתי וראיתי כי אחי מוטל על הארץ מאחורי. עצרתי ורצתי בחזרה
אליו. התכופפתי אליו.
הוא נשא אלי את ראשו.
"אל תדאג לי אחי," פנה אלי, ושתי עיניו נוצצות מדמעות, "אני
אהיה אתך בכל אשר תפנה."
זעקה קורעת לב בקעה מגרוני ופלחה את האוויר.
"לא!!!!!!!!!! הוא אלרגי!!!!!!!!!!"
זעקתי אל אדון עולם שבמרומים, אך הוא נשאר אדיש והמשיך ממטיר
על אחי  המתכלה. זה תפס בזרועי ולפת אותה בחוזקה. הוא נצמד
אלי, כמנסה לינוק ממני כוחות חיים אחרונים. לטפתי את שערות
ראשו השחורות כפחם עצמו.
"אל תדאג," הוא לחש לי, "החיים והמוות הם רק מספר."
ואזי חרחר, והפך לדלועית חסרת פואנטה.
סוף דבר
כל הדרך חזרה הביתה לא הפסקתי להתייפח. מדי פעם הצצתי בדלועית
שנחה לה על המושב לידי.
"למה?" מלמלתי לעצמי, תוך כדי בכי, עיני מכווצות ורטובות, "אני
שונא דלועית!"