יושב אדם בבית הקולנוע. יושב בנחת. הכסא מרופד, המיזוג ממזג
ואשתו המאופרת מחייכת. והחלו בהקרנת הסרט, והנה עברו כעשר
דקות, ואנו עומדים מול המאורע המחולל- והאיש, מרגיש כי תקוע לו
דבר מה בגרונו. בתחילה, הוא חושש להרעיש ולכחכח, ועל-כן, מתעלם
מהעצם המעיק אי שם בעמקי הושט. אך ככל שהדקות עוברות, כך
הגירוי נעשה יותר ויותר טורדני. מתוך כך, אותו האיש האומלל
מנסה לכחכח בשקט, בהפסקות ארוכות, כדי שלא יפריע לצופים. תוך
כדי כחכוח הוא מביט לצדדיו לראות באם אכן הסיח מי מהצופים את
דעתו (של מי מהצופים, כמובן.(

אף אחד מהאנשים היושבים בסמוך לו אינו מביט בו, אך כל אחד ואחד
מהם (ששמע את הכחכוח), חושב בראשו כי אין זה יאה כעת להסתובב
אל המכחכח, אחרת יבחין בהם ויבין כי הבחינו בו. כך יושבים
פחדניי האולם והמכחכח המוטרד כמה דקות נוספות. והנה, הגירוי
מציק כל-כך עד כי לא נותר לו לאיש אלא להשתעל בקול (בדיוק בשעת
התלבטות הגיבור שעל המרקע).
והלא כבר הטריד את מי שהטריד קודם. מדוע לו להמשיך ולהטריד את
הצופים בקול תרועה רמה? לו היה משתעל בקול עוד קודם, היה פותר
במחי שיעול את בעיית גרונו המגורה ומפריע רק פעם אחת.

אשתו אינה מביטה בו אפילו לא פעם אחת. בעוד עיניה נעוצות במסך
המרצד, היא בעצם מתביישת שידעו כי היא במחציתו. נרתעת היא
מהמחשבה שיקישו כולם מכך שאם יושבת היא בסמוך לו, הרי אשתו
היא. ומייד מבטי רחמים יופנו אליה - כי איך יכולה היא לחיות עם
אדם כזה. וכבר אינה מחייכת יותר.

והמכחכח מתקפל במושבו לאחר שהוצלבו מבטיו עם שני הצופים
הסמוכים אליו, שכעת, לאחר הכחכוח הגדול (קרי: שיעול), לא פחדו
יותר להביט אליו, כי ברור לכולם מיהו המכחכח ומה הייתה עצמת
הכחכוח.

לצערו של האיש, הכחכוח הגדול לא היה גדול מספיק, שכן נשאר עוד
גירוי קל בגרון, וברור לו שהוא חוזר לנקודת ההתחלה, וכי אין
מנוס לכחכח שוב. הוא מכחכח שוב חלושות, אך כעת, אין הכחכוחון
הזה דומה לכחכוחון החלוש בתחילת הסרט. הכחכוח הנ"ל, שנשמע
בדיוק בשיא העלילה הקולנועית, מסב אליו מבטים נוספים, שהעזו
להצטרף לחבורת המביטים (והצופים) ואף מבטיהם אלימים וכעוסים
יותר, שכן הם שתקו ולא הגיבו לשני הכחכוחים הקודמים, וכעת
כועסים הם על שהיו סבלנים יותר מאחרים ובודקים את סבלנותם בפעם
השלישית.

אשתו של המכחכח במבוכה כל-כך גדולה, עד-כי מחליטה היא לעשות
מעשה אמיץ. היא מפשפשת בשקט בתיקה ומוציאה סוכריית דבש עטופה
בנייר צלופן. מבלי שירגישו, היא מושיטה אותה אל עבר המכחכח
במהירות דיסקרטית.
נוטל המכחכח את הסוכרייה וכולו קורן אושר. חושק הוא לקפוץ
מכיסאו ולנשק את אשתו המושיעה, הנדיבה והרחמנית ולומר לה כמה
מאושר הוא שהיא אשתו. אך היא אינה מחייכת כבר מתחילת הסרט. היא
אפילו נראית מוכרת בארשת פניה הכעוסה.

ואז, בלית בררה, המכחכח מכחכח כחכוח קל אחרון (שהרי זה לא ישנה
כעת, בסוף הסרט) ומנסה להסיר את נייר הצלופן בשקט, סיבוב אחד
של קצה הנייר, בהפסקות, בדיוק כשגיבור הסרט גוסס ואומר את
מילותיו האחרונות.