בעננים, בברקים ובברד
מתגייסים השמים למלחמה,
והרוחות תוקעות בחצוצרת הקרב,
קוראות להשמיד על לא-מאומה.

הם לקחו ממך את השמש, אביך,
הוא לא יחמם אותך יותר
ולא יאיר את עמקייך והרייך;
את לבד מול צבא קודר.

הנהרות הגועשים מכים אותך,
והים לוחץ במימיו המלוחים.
את שוכבת לבד, חשופה,
והם יורים עלייך ברד וברקים.

את הגשם הזה תזכרי כל חייך,
כשאת הולכת בין הכוכבים ערומה
בדרך, שלעולם לא נגמרת,
כפי שאת לעולם יתומה.