הכלב שלי מדבר אלי. אני מכסה את האוזניים בידיים שלי כי הוא
אומר דברים נוראיים, אבל זה לא עוזר, כאילו הוא מדבר מתוך הראש
שלי. אני חושב שהוא טלפתי.
הוא נראה ממש רגיל, הכלב שלי, בכלל אי אפשר לראות עליו שיש לו
כאלה כוחות - בסך הכל טרייר קטן וחמוד. אני קורא לו וולף,
אפילו שבכלל קוראים לו חומי, ואפילו שהוא בכלל לא נראה כמו
זאב, חוץ מאשר בלילה.

בלילה הוא יושב ליד המיטה שלי, ומסתכל עלי במין מבט מוזר,
העיניים שלו נהיות צהובות בחושך, והפה שלו נפתח לנשום, ורואים
לו את כל השיניים החדות ומריחים את הלשון המסריחה שלו, והוא
מספר לי על סבא שלי, ועל איך הוא וסבא גרו ביחד בדירה השכורה
וטיפלו אחד בשני. הוא מספר שלי על הלילה שסבא מת, ועל הימים
שבאו אחר כך - נעול בדירה בלי אוכל ומים. הוא מספר לי שמצאו
אותו מיבב ליד רגלו האכולה של סבא, ואז אני קובר את הראש בכרית
ומתחבא מתחת לשמיכה ופוחד. כל כך פוחד.

אז אני חושב שכן היו צריכים לקרוא לו וולף, ושצריך לקרוא ככה
גם לכל שאר הכלבים והאנשים, ואולי אפילו לאמא ולאבא, שהשאירו
אותו שם ככה לבד, ואפילו לא ידעו שסבא מת עד שבאו השוטרים
וסיפרו להם, והביאו את וולף שנדאג לו.

ולפעמים אני חושב שאולי לא היו צריכים להביא לנו את וולף,
ושהיו צריכים להרדים אותו בגלל מה שעשה לסבא. אבל כשהמחשבה הזו
מגיעה אני מגרש אותה מהר, כדי שהכלב שלי לא ידע.
כי הוא טלפתי.