פעם, לפני שהחיים נעשו מורכבים מדי, יכולת לסמוך על זה שתקום
מחר בבוקר. אולי אני מגזים, אבל בטח יכולת להיות בטוח שתפסע את
הצעד הבא, כן זה נשמע לי אמין, אבל היום כבר לא.

פעם, גם כשניגש אליך בחור והצמיד סכין לגרונך, אם בשביל כסף או
כנקמה, יכולת עוד לצאת מזה עם כמה מילים בדיוק במקום. היה עם
מי לדבר, היתה שם דמות אנושית ממול. גם כשידו ניפצה בקבוק
זכוכית ועשתה את כיוונה אל פניך או ליבך היו עוד כמה שניות של
חסד, של תקווה. הכל יכל לקרות, בקריצה אחת הוא יכול היה להעצר
ולחשוב שוב, או לפחות בכמה מילים והבעות פנים. קצת שפת גוף
ופוליטיקה בין אישית והסיפור נגמר במקרים הטובים. כמו בסרטים
האמריקאיים שהמתווך מצליח לשכנע את הרוצח לא להרוג את הנשים
והילדים. הרגשה של גיבור.
מסתדר עם המציאות הקשה, ועושה את זה יפה.

היום המצב שונה.
מנסים להתמודד ולהתכונן לכל מה שיבוא בעתיד. לומדים ומתפתחים
מבחינה אינטלקטואלית, מתרחבים ומעמיקים מבחינה ריגשית, משפצים
את כל היחסים עם כולם, מנסים להבין יותר את עצמנו, את האחר, את
היחסים בינינו. ואז...
כמה שתהיה מוכן, זה יפתיע אותך. שבריר של שניה, לעיתים בלי שום
יכולת להתמודד, בלי אפשרות למנוע. אני לא מדבר על דום לב, את
זה אני משאיר בלב בוטח להוא שם למעלה (או למטה, או מסביב, או
גם וגם או עמוק בפנים... כל אחד וה'הוא' שלו). אני מדבר על דבר
שקורה מידי פעם במרכזי ערים, בתוך אוכלוסיה אזרחית, על תופעה
שהולכת ונעשית לדבר שבשגרה, כותרות שחוזרות על עצמן שבוע אחר
שבוע, יום אחר יום. שבריר שניה והכל נגמר. נמחק. נעלם. רק חור

והרבה שחור.
'בום' אחד ואחריו דממה, דממה נוראית.
ואז קול זעקות ובכיות, צרחות נוראיות באות אף הן כמה רגעים אחר
כך.
במקומות אחרים נשמעים כבר הביפרים ועיניים מתחילות לדמוע
מההרגל עוד לפני שהלב מספיק להאיץ את הקצב. ואז הסירנות.
כאן מצטרפות עוד צעקות שמנסות להשרות ביטחון ולא מצליחות, רק
עוד צעקות.
מיד נשמעים גם קולות הקריינים והמילים והמונחים שהתרגלנו
אליהם, הצלמים עם התמונות שחוזרות על עצמן, מנהל בית החולים,
הפרשנים, וכך הלאה.
בכי ההורים, המשפחה, החברים.

עוד חור שחור
שמביא אותנו
לאן בדיוק???