כשאתה מהלך ברחובותיה של הארץ הארורה ההיא, פולין, אתה מרגיש
נמוך, מושפל קטן קומה, לזה תורמת גם החובה המעיקה להוריד או
להסתיר את הכיפה, מה שהופך לצחוק את הרעיון של "להראות
נוכחות", מטעמי ביטחון.
כאשר דרכתי ברדתי מהמטוס על אדמת הארץ, הרגשתי איך קומתי
מזדקפת, נהייתי "גבוהה יותר" בשניה אחת, הייתי יותר בטוח
בעצמי, ולא "חששתי" להסיר את הכובע ולהראות שהינה אני יהודי,
ולא רק יהודי אלא יהודי דתי, ולא סתם אלא יהודי דתי ישראלי,
מארץ ישראל, ארצו של עם היהודי.
כל המסע לפולין החל אצלי בהכנות, בגדים, כסף והדברים שאורזים
לפני כל יציאה לחו"ל, יחד עם זאת ניסיתי להכין את עצמי מבחינה
לא רק חומרית, אלא גם רוחנית-רגשית, אמרו לי שהמסע הזה קשה,
ועל כן קראתי כל ספר שנפל לידי, ושהספקתי לקרוא אותו לפני
הנסיעה לפולין. כאשר בערב היציאה, סגרתי את המזוודה שהכנתי,
חשבתי לתומי שהינה אני מוכן, עכשיו נשאר רק לעלות למטוס להגיע
לשם לעבור את המסע ולחזור הביתה, כמה שטעיתי, נכון ארזתי בגדים
לעשרה ימים, נכון שקראתי את כל החומר שהספקתי, אך שכחתי לקחת
איתי תיק צד קטן, עם רגשות לעת צרה, קצת בכי, קצת עצב ושמחה,
קצת כעס, בלי להגזים בכמות, שהרי כל המוסיף גורע, כאשר הגעתי
לפולין, גיליתי שאני לא מוכן כלל למסע הזה, הרגשות שהציפו
אותי, בלבלו אותי, סחררו  את חושי, הגעתי למצב שתמיד חששתי
ממנו, שבו הרגש ייטול את מקום השכל.
במהלך המסע היו הרבה מקומות קשים כמו מיידאנק, אושוויץ-בירקנאו
טרבלינקה. וכו'... היו פעמים רבות שרציתי לפרוץ לבכי והנה
הדמעות שעלו בימי הילדות מסרבות לצאת אל האור, כמה שרציתי
לבכות, העין לא דמעה, אך הנפש יכלה להציף נהרות.
כאשר נכנסתי לתוך חדרי המקלחות במיידאנק, נבהלתי, נכון אין זה
קל להגיד דבר כזה אבל נבהלתי, פנס בודד העיר את החדר מהתקרה,
מעט אור שמש חדר פנימה, וגרם למקום להראות כמו קבר שטרם נסתם
לגמרי ואור מעופש חודר אל תוך ארון הקבורה דרך חריצי קטנים
שנשכחו מחמת חוסר הזמן, תוך כדי המסע מחדר גזים אחד לחדר גזים
אחר, היה בידי, פרק זמן קצר בכדי להתאושש, ולחזור לעצמי, לאחר
חדר המבוא, וחדר המקלחות (למים) עברנו לחדר ה"הגזה" היה זה חדר
עשוי מבטון יצוק שבתקרתו פתחים רחבים בצורת מרובע גדול, שדרכו
נזרקו פנימה אחד לאחד כדורי ציקלון B אשר במגע עם האוויר הפכו
לגז קטלני, אשר הפך מגז לניקוי בגדים מעש לנשק להמתה המונית,
במיידאנק התוודעתי בפעם השניה ל"זכר" שהשאירו אחריהם מי שעבר
באותו מחנה אם היה זה לכיוון מחנה העבודה ובין עם היה זה
למיתה, אותן ערמות על גבי ערמות של נעליים, שיער, משקפיים,
ושאר השרידים למה שהיו פעם אנשים והיום: הר אפר.


זה לא סיפור זה קרה, ההמשך בפרק הבא...