-1-
מיכל

בדיוק הייתי בשירותים כשהיא נכנסה, השתנתי. זו לא פעם ראשונה
שאחת מהן נכנסת בדיוק כשאנחנו באמצע, תופסת את בעלה על חם. אבל
הפעם היא נכנסה ואני הייתי בשירותים, והיא כבר התחילה לצעוק
עליו והיה לי כל כך לא נעים לצאת החוצה ולהופיע פתאום. בדרך
כלל אני לא מעורבת רגשית היא ישר מתחילה לצעוק עליו ואני
נאטמת, לא מייחסת לזה חשיבות, זה חלק מהתפקיד. אבל הרגשתי כל
כך מוזר להוריד את המים ולהופיע ככה פתאום מול אישה מופתעת
שבדיוק מצאה את בעלה ערום כביום היוולדו שרוע על מיטת בית מלון
מפואר. אני יודעת שהפתעות, במיוחד מהסוג הזה עדיף שיבואו בבום
אחד כי אחרת זה ממש בלתי נסבל, ככה היא הייתה מתעצבנת רק פעם
אחת, אבל לא... בגלל שאני בדיוק הייתי חייבת להשתין, והיא
הייתה צריכה להיכנס בדיוק בדקה הזו, עכשיו היא עוד תחטוף לי
איזה התקף לב או משהו, ואז זה כבר משטרה ובלגאן. וזה לא שאני
עושה משהו לא חוקי, פשוט אני לא אוהבת את המשטרה, הם בדרך כלל
לא נחמדים. ובכלל כעקרון אני לא שוכבת עם שוטרים, ולא אכפת לי
כל הקטע עם האזיקים.
אז החלטתי להישאר בשירותים, באיזה שהוא שלב היא תהיה חייבת
ללכת, ואז אני אוכל לצאת, להתלבש ועוד להספיק להגיע לקוונטית.
נשארתי שם, יושבת על האסלה, וכדי לבדר את עצמי הקשבתי. היא
צעקה עליו. הדבר הראשון שהיא אמרה זה "אותי אף פעם לא לקחת
למקום כזה" זה הצחיק אותי, למה הן תמיד אומרות את זה? מה? אם
הוא כן היה לוקח אותך למקום כזה אז זה היה בסדר,  אם אני הייתי
במקומו הייתי ישר מזמינה סוף שבוע, אפילו באותו חדר, אם זה מה
שיגרום לה לשתוק. אבל לא.  היא המשיכה, והמשיכה ואני ראיתי איך
השיעור שלי במכאניקה קוונטית מתרחק ממני בצעדי ענק. אם הדיקן
שלי היה רואה אותי עכשיו, יושבת עירומה על אסלה בשירותים של
מלון הילטון מחכה  שאשתו של הלקוח שלי תירגע ומתפללת שאני אקבל
טיפ טוב בשביל שסוף סוף יהיה לי מספיק כסף לקנות לעצמי די וי
די.  מעניין מה הוא היה אומר...  בטח בסמסטר הבא לא הייתי
מופיעה ברשימת מצטיינים.

היא סוף סוף הפסיקה, אני לא יודעת מה בדיוק קרה, אם היא סלחה
לו או ברחה משם מבוישת ומושפלת. אבל לפחות היה שקט, ושקט זה
כבר סימן טוב. יצאתי החוצה לחדר, הוא גם כבר לא היה שם. חיפשתי
בכל החדר כסף, אבל האידיוט הזה לא השאיר לי אפילו שקל. הוא היה
כל כך עסוק בלהרגיע את האישה הקטנה שהוא שכח את הכסף שהוא חייב
לי. הייתי כל כך עצבנית,  לא רק שהפסדתי את השיעור שלי, הסקס
היה זוועה, וישבתי עירומה בשירותים שעה וחצי הוא גם לא שילם לי
על זה. אבל אז נזכרתי שהחדר הוא על חשבונו, והפתגם האנגלי
הידוע אומר don't get mad  get even. . רוקנתי את כל המיני בר
אלי לתיק, והזמנתי את המנה הכי יקרה שיש ברום סרוויס, פילה
מיניגון, מדיום רר.  החלטתי שבינתיים זה מספיק, מחר אני אשלח
את שלמה אליו, שלמה מטפל לי בענייני הכספים. ולא שלמה הוא לא
בריון גברתן ושרירי, שלמה הוא עורך דין,  ואני מקווה שאני
עדיין אוכל לתבוע אותו גם אם אני אוכל את הסטייק הזה.
אחרי שאכלתי, אספתי את הדברים שלי והלכתי, צעדתי ברחובות העיר,
היה קריר ולמרות שהיה לי מעיל  וצעדתי ממש מהר הרגשתי את הקור.
אבל זה לא הפריע לי במיוחד אני דווקא אוהבת את הקור זה של
תחילת החורף, לפני שהשלג והגשם מתחילים רק קור, שנכנס לעצמות
וגורם להרגשת רעננות כל פעם שנושפים החוצה. כל כך נהניתי
מההליכה הביתה. כבר הייתה שעת לילה מוקדמת והרחובות לא היו
מלאי אנשים, כולם כבר חזרו הביתה מהעבודה ועכשיו הם ודאי
אוכלים ארוחת ערב עם משפחותיהם. הייתי יכולה לקחת מונית, היה
עלי מספיק כסף וגם המלון היה די רחוק מהבית שלי, אבל היה כל כך
כיף ללכת שויתרתי.
הגעתי הביתה, דירת סטודיו בצד האופנתי של העיר, אני גרה לבד,
לפני שלוש שנים בערך עוד הייתי עם שותפה אבל זה היה עוד
כשמלצרתי ולא היה לי כסף לכלום. שכר לימוד זה לא דבר זול ועוד
מחייה, מה עוד שהעיר הזו כל כך יקרה. אני מתה על העיר הזו, לא
הייתי יכולה לדמיין את עצמי בכל מקום אחר בעולם, כל פעם כשאני
קוראת את התיאורים של העיר בספרים של תיירים אני מרגישה שאני
קוראת תוצאות של מבחן אישיות שלי. אז לפני שלוש שנים הפסקתי
למלצר, לא כי פיטרו אותי או משהו, האמת היה לי מספיק כסף
לדברים הבסיסים וככה איך שהוא הסתדרתי, אבל כל כך נמאס לי
לחיות בעוני, בלי שום מותרות ועוד אחר כך לשלם בחזרה את החובות
האלה כל ימי חיי. לא ראיתי איך אני יוצאת מזה, ואני כל כך
אוהבת דברים יפים. אתה לא יודע מה זה לחיות בלי דברים יפים. זה
לא לחיות, זה לשאוף ולנשוף ככה 24 שעות ביממה 365 ימים בשנה.
אני כל כך סבלתי, שנאתי את זה, שנאתי את החיים שלי. הייתי
בטוחה שיש דרך יותר טובה, צדקתי. אז תגידו את זונה. זה לא
מפריע לי. אני מרוויחה יותר מכולכם ביחד. אז אני מוכרת את הגוף
שלי, אז מה? העיקר שאני לא מוכרת את הנשמה שלי. וכן זה מפריע
לי, אבל אני מסתדרת. ואתה שעובד במשרד 8 שעות ביום רק מתייק
ומתייק ומתייק אתה לא שונא את העבודה שלך? נו מישהו אמר שעבודה
צריכה להיות משהו כיף. עבודה צריכה להיות משהו שבו אתה יכול
להרוויח כמה שיותר בכמה שפחות זמן בשביל שיהיה לך גם הרבה כסף
לבזבז וגם זמן לבזבז.

וזה מצחיק שאני זו שאומרת את זה, בתיכון הייתי הבתולה היחידה
בערך, היה לי שם של זו שלא נותנת. והאמת היום כשאני חושבת על
זה, זה לא כי לא רציתי, או אף אחד לא רצה לתת לי, זה פשוט כי
הייתי מפוחדת כל כך, תמיד אמרו לי שזה רע, שזה אסור, פחדתי כל
כך כי חשבתי שברגע שאני אתן למישהו, ברגע שאני אזדיין, האדמה
תפער את פיה ותבלע אותי כשקהל אנשים רב מביט בי באכזבה.
כשהייתי בת 19 הזדיינתי בפעם הראשונה, זה לא היה מיוחד או
משהו. במחשבה לאחור זה היה בערך הסקס חינם הכי גרוע שהיה לי,
אבל כדור הארץ המשיך להסתובב ולא נפער שום חור גדול במיוחד,
ואני כבר לא הייתי בתולה. ביג דיל.

והיום אני חוזרת לי לדירת הסטודיו הגדולה שלי באזור האופנתי של
העיר, והדירה מלאה בדברים יפים, בעשרות מוצרי צריכה. ואני
חושבת שאם הייתי סרט חינוכי הייתי צריכה להגיד עכשיו שבכל זאת
משהו חסר, שאין לי אהבה, שאין לי מישהו לחלוק עמו את חיי, שאני
בעצם פוגעת בעצמי, שעוד כמה שנים היופי שלי יעלם. ומה אני יעשה
אז?
אז זהו שלא. שהחיים הם לא סרט חינוכי, ועם כל הנו נו נו שיעשו
לי אנשים כאלה או אחרים, טוב לי, אני מרוויחה יפה, אני לומדת
בשקט, אני לא צריכה אהבה. אני אוהבת את עצמי מספיק. והייתי
רוצה להגיד שכשאני אסיים את התואר אני אפסיק, אבל אני לא חושבת
כי פיזיקאיות גם לא מרוויחות מי יודע מה. כרגע אני מרוויחה
יותר, אז זה טוב שיש תואר, אולי גם נמשיך לשני. יש לי זמן, יש
לי כסף.

אז אני חוזרת הביתה, בודקת הודעות במזכירה, מאכילה את החתול
ומכינה לי אמבטיה חמה, אין דבר שאני אוהבת יותר מאמבטיה חמה
ביום חורף חם. כשגרתי בארץ, תמיד היו לי נקיפות מצפון לגבי
אמבטיות, תמיד היה לי חבל על המים. כל הקמפיינים האלה של "חבל
על כל טיפה" נכנסו לי חזק מאוד לראש וככה עד גיל 16 כשעברתי עם
הוריי לניו יורק,עשיתי בדיוק שני אמבטיות, ותמיד עם אחותי.

ההורים שלי גרים בברוקלין מרחק שלושת רבעי השעה מהבית שלי
ברכבת התחתית, אבל אני באה לבקר רק לעיתים רחוקות. ההורים שלי
הם מאוד שמרנים, אבא שלי מהנדס ואמא שלי אחות, ואם הם היו
יודעים מה משלח ידי, הם היו שולחים ידם בנפשם.
אמא נולדה כלילי בבית פולני עד אימה בתל-אביב של שנות החמישים.
היום היא ליליאן, אחות במחלקת יולדות בסידרס סיני, יודעת להכין
מרק עוף מצוין ולהפעיל עלי לחץ פיזי לא כל-כך מתון לקראת חתונה
פלוס שניים שלושה ארבעה חמישה, כואב לה לראות כל כך הרבה
תינוקות ביום ולדעת שמיכלי שלה בת 24 ועדיין אפילו לא נשואה.
אבא הוא מארק, הוא נולד בבוסטון, חזר בשאלה ועלה לארץ, פגש את
אמא התחתן איתה, הפסיד את רוב כספנו בנפילה הגדולה של הבורסה
אי שם בשנות ה-80 ואז חזר בבושת פנים לגור בדירת שלושה חדרים
בברוקלין ניו-יורק. הילד הטוב של הקהילה בבוסטון, הוא עכשיו
מהנדס מובטל בברוקלין. תמיד הייתי הילדה האהובה של אבא, ואולי
בגלל זה אני לומדת פיזיקה, זה כל- כך משמח אותו. ואני יודעת
שאם אמא תהיה מאושרת רק עם אני אתחתן את אבא אני תמיד אשמח,
אבל עם תואר בפיזיקה אני אעשה אותו ממש ממש מאושר.

וכמובן שיש את דנה, אחותי היקרה שעוד מתגוררת ב"ארץ הקוידש",
היא סירבה לרדת עם שאר המשפחה, נשארה לה לגור באחד הקיבוצים
התחתנה עם תימני, מה שכמעט גרם לאמא שבץ קל. הם גרים בקיבוץ
והם מאוד מאושרים, אבל אין להם ילדים. אחותי דנה שאוהבת ילדים
כל-כך, מבלה כל רגע פנוי בבית-הילדים, או בגן הקטן, דווקא היא,
אינה יכולה להביא ילדים לעולם. הם עוברים עכשיו תהליכי הפריה,
אך התהליכים האלה כל כך כואבים וכל כך יקרים, שבקרוב מאוד הם
יאלצו להפסיק איתם ואולי להתחיל בהליכי אימוץ. ודווקא דנה
שאוהבת כל כך ילדים, נתברכה ברחם רקובה ואילו אני נכנסתי
להריון כבר כחצי תריסר פעמים. כל פעם מפסיקה בגלל הקרירה,
הלימודים, בגלל שאני פוחדת שידעו איך הכרתי את האב.

שמתי דיסק של ג'אז ברקע, ארתה פרנקלין, היא גדולה תרתי משמע.
משקיעה את עצמי באמבטיה, והוזה על עולמות אחרים, תקופות אחרות,
עצי דקל, וחול ים. חשבתי לעצמי על החופשה הבאה שלי, עוד מעט
מתקרב חג המולד, ואני רוצה לסוע הפעם ממש רחוק. ניו-יורק היא
העיר המדכאת בעולם בתקופת החגים, כל המיליונים הגרים בדחיסות
מרגישים כל כך לבד. אז כל שנה אני נוסעת, זה לא הפסד נוראי
מבחינת עסקים, גם ככה רוב הלקוחות שלי נשואים, ובתקופת החגים
הם מעדיפים לבלות עם משפחותיהים. וככה יוצא לי קצת לנפוש בשקט,
ליהנות קצת מהכסף שלא עבדתי קשה מדי בשביל להשיג. שנה שעברה
נסעתי לאספן, ולפני זה לקאריביים. הפעם מתחשק לי משהו יותר
רחוק. חשבתי על חופשות הקיץ שהייתי מבלה עם ההורים שלי כשעוד
גרנו בארץ. החופשה הטובה ביותר הייתה בקיץ בין ח לט שנה לפני
שעזבנו. נסענו באותה שנה לסיני. דבר שממש לא הולם את הורי
שבדרך כלל הם מאוד יבשים ו"סבוניים" אבל באותה שנה קרה להם
משהו, ואנחנו נסענו כולנו לסיני.
זה היה הקיץ המאושר בחיי, שבועיים בשארם, ביום הייתי שורצת על
החוף, כל היום בטן גב, מסתובבת רק כשכבר הייתי מרגישה את העור
בצד אחד מתחיל להתקלף מעוצמת הכווייה, בכדי שגם הצד השני יקבל
את אותו אפקט. ובלילה, מסיבות פרועות בכפר החושות שהיה צמוד
למלון. אני ודנה היינו יוצאות מהחדר אחרי שהורים שלנו כבר
נרדמו ומתגנבות למסיבות החוף שליד המלון. שם עישנתי את הסיגריה
הראשונה שלי, שתיתי את הבירה הראשונה שלי וגם התנשקתי בפעם
הראשונה.
קראו לו בועז ואני הייתי חצי שיכורה, והוא היה מדהים, בן 18
היה יכול להיות בקלות דוגמן, אבל הוא עמד להתגייס. הכי קרבי
שיש. תמיד אומרים שהנשיקה הראשונה היא הכי גרועה, אבל עם בועז
זה היה מדהים. הוא ידע בדיוק איך לכוון אותי איך להראות לי מה
בדיוק לעשות, שכל מה שיכולתי לעשות אחר כך זה פשוט להגיד וואו.
ושנים אחר כך להודות לו. אבל הצרה הייתה שלבועז כבר לא יכולתי
להודות, קבענו להיפגש שוב בסיני. אבל בקיץ הבא אנחנו כבר עברנו
לאמריקה, והוא נהרג בלבנון.
נזכרתי באותו קיץ, והחלטתי, רק לשם הנוסטלגיה, בחג מולד הזה.
אני נוסעת לסיני.

-2-
איתן

יצאתי מהמשרד הממוזג לרחוב החם ולמרות שהייתה שעת ערב די
מאוחרת בחוץ היה עוד חם ואביך, נדמה כי האוויר פשוט עמד. ליל
אוגוסט טיפוסי בתל-אביב הדביקה. יצאתי עדיין לבוש חולצה ועניבה
מחזיק ביד ארגז קטן עם החפצים האישים שלי ואת המכתב הוורוד
שהודיע על פיטוריי. לא הייתי מופתע, החברה הייתה בקשיים כבר
הרבה זמן, משבר ההי-טק פגע בכולנו, ואף פעם לא הייתי כה בר
מזל, כך שאפילו לא השליתי את עצמי שאני אחזיק מעמד עוד זמן רב
בעבודה הזו. פניתי לתחנת האוטובוס הקרובה, יהיה לי קצת קשה
להעמיס את הארגז החום על האופנוע שלי, מחר אני אבוא לקחת אותו.
חיכיתי לקו 5. כבר היה מאוחר, אבל קיוויתי שאולי בכל זאת יופיע
אוטובוס, אחרי חצי שעה התייאשתי והתחלתי ללכת ברגל, זו הייתה
דרך די ארוכה, אבל אני עוד צעיר ועם כושר לא רע.. רגלי נושאות
אותי הביתה ומחשבותיי נושאות אותי לעולמות רחוקים הרבה יותר.
אחרי החצי שעה הקצרה בחיי הגעתי הביתה, אם אפשר לקרוא ככה
לדירה הקטנה אותה אני משכיר. חדר אחד: ספה שנפתחת למיטה, מטבח
אינטימי עם דלפק לשניים, טלוויזיה מקלט רדיו כמה ספרים על מדף
וזהו, עכשיו נוסף לתכולת דירתי עוד ארגז חום קטן עם כמה משחקי
שולחן, תמונות של המשפחה שלי, המעט מאוד דברים אישיים ששמרתי
במשרד.
זרקתי את הארגז באחד מפינות החדר והדלקתי את הטלוויזיה,
זיפזפתי בין התחנות, לא היה לי סבלנות לכלום, לא היה לי מצב
רוח לחדשות, לפוליטיקה, לתרבות, אפילו לא לספורט או סרטים
מצוירים. אחרי שעברתי על כל החמישים ערוצים בערך ארבע פעמים
התייאשתי וכיביתי את הטלוויזיה. פשוט בהיתי במסך השחור, זה היה
יותר מעניין. גם מזה נמאס לי די מהר האמת. קמתי על הרגליים,
לקחתי את המפתח ואת הארנק, וירדתי לבאר שישב בדיוק מתחת לבנין
שלי.

זה היה היום שאלעד עובד, אלעד נחמד, חבר טוב שלי. פעם הוא היה
שכן שלי, אחר כך עבר דירה. עכשיו הוא הברמן פה, בחור חסון
ושרירי, לא כמוני. האמת היא שאלעד באמת היה בחור טוב ונורא
נהניתי לצאת איתו אבל תמיד העדפתי שלא. הוא גרם לי להרגיש חוסר
בטחון. תמיד כולן נמשכו אליו, שיער ארוך חום עיניים ירוקות,
שזוף. נועה הידידה הכי טובה שלי תמיד טענה שאלעד הוא מתנת
אלוהים למין הנשי. אני אף פעם לא רציתי להיות מתנת אלוהים למין
הנשי, רציתי להיות בסך הכול מתנה לאישה אחת, אבל גם את זו
עדיין לא מצאתי.
אלעד ראה שהייתי ככה די מבואס, זה מה שאני אוהב בו. הוא ברמן
בנשמה, מעין שילוב קדוש של פסיכולוג, יועץ נישואים, רוקח,
אסטרולוג ושאמן. כאילו הוא לקח קורס אצל אייזק הברמן החביב
מ"ספינת אהבה" הוא מזג לי כמה שוטים של וודקה. איך הוא יודע
לקרוא אותי טוב. ביום שכזה צריך לדפוק את הראש חזק, בירה לא
מתאימה, הוא גם היה מספיק רגיש בשביל למזוג לי מהסוג הזול
יותר, כמה מתחשב. שוט אחרי שוט, כבר לא היה אכפת לי מי נכנס
ומי יוצא מהבאר, לא הסתכלתי בכלל מסביב המבט שלי היה מקובע על
אחת הפינות של הקיר, הטיח שם קצת התקלף, ומתחת בצבץ טפט ישן
שהיה שייך למספרה שהייתה כאן פעם.
לא השתכרתי ככה כבר שנים, מאז שהייתי ילד, מאז שהיינו שותים רק
בשביל להשתכר, להשתכר ולספר. אז היינו עושים הכול בשביל לספר,
חוויה של אחד מהחברה הייתה חוויה של כל החברה, כולם בשביל אחד
בשביל כולם. מוסקטרים אמיצים, בשדות הקרב עם המין השני, עם סקס
סמים ואלכוהול. אבל מאז שהשתחררתי מהצבא לא יצא לי אפילו פעם
אחת להשתכר, לא להיות מטושטש, להשתכר לגמרי עד אובדן החושים,
עד ערפול מוחלט של הרגש ושל כל מה שמשתמע מכך.
ופתאום דווקא בגלל שידעתי שאין לי עבודה לקום אליה שאין לי שום
מחויבות נתתי לעצמי להתפרק עד הסוף, נתתי לעצמי להשתחרר כל
כך.

קמתי על הספה בדירה שלי, עם כאב ראש אימתני, כנראה אלעד לקח
אותי הביתה, הוא עוד זכר איפה אני גר. חלמתי חלום, לא משהו
עמוק מדי, מים טורקיז וחופים חוליים של דיונות. חלמתי על סיני.
וכאילו נכנס בי טירוף החלטתי, שאני נוסע לסיני עכשיו, היום.
קמתי, צחצחתי שיניים, הבאתי את האופנוע שלי מהחניה שלו ליד
מקום העבודה שלי לשעבר, מילאתי תרמיל קטן בתחתונים גרביים
שרוואל וחולצת סיני לבנה, הלכתי לבנק הוצאתי כסף. לקחתי את
הדרכון, נעלתי את הבית, עליתי על האופנוע ונסעתי לכיוון סיני.


-3-
מיכל

הטיסה לארץ הייתה נוראית. שכחתי כבר מה זה טיסות טרנס
אטלנטיות, כמה זה עושה רע לגוף ולנפש. ואיזה מגעיל אוכל של
מטוסים, במיוחד במחלקת תיירים. כשהטיסה כל כך ארוכה אני לא
יכולה להרשות לעצמי לסוע בביזנס, אני בסך הכול זונה, לא
מיליונרית. אז ככה שאת הטיסה ביליתי עם כמה זאטוטים מייללים,
דוסים וגברים מזדקנים שנהנים לצבוט לדיילת את הישבן כל פעם
שהיא עוברת לידם.

החלטתי לא לקחת טיסה ישירה לשארם, חשבתי שאם אני כבר מגיעה
למזרח התיכון אולי כדאי שאני אקפוץ לבקר את אחותי הגדולה, אותה
לא ראיתי בערך חמש שנים, זה הרבה מאוד זמן בין אחיות. אז טסתי
לתל-אביב השכרתי שם אוטו אדום מדהים. אני אף פעם לא זוכרת
מכוניות לפי סוג רק לפי צבע, כזו אני יש לי בראש חסמים לדברים
מסוימים. אני מסוגלת להבין את כל תורת היחסות אבל אני לעולם לא
אוכל לזכור שמות של שחקני כדורגל ודגמים של מכוניות. ככה זה
כשכגדלים בבית של בנות, אבא תמיד היה, אבל הוא לא היה מספיק
"גברי" כדי שזה יחלחל גם לנפש הנשית שלנו. אני יכולה להגיד
בשקט שאני לא חושבת שזה הפסד גדול.
היה כבר דצמבר, כריסטמס כאמור, אבל פה בארץ היה גל חום. אני כל
כך יכולה להבין למה דווקא פה, באזור הגיאוגרפי הזה, התרחשו
כל-כך הרבה מלחמות, איך אנשים יכולים לשמור על שפיות דעתם כאשר
גם באמצע דצמבר פתאום פוקד אותם גל חום. בכל מקום נורמאלי
בעולם זה לא היה קורה, ולכן בכל מקום אחר בעולם האנשים הרבה
יותר שפויים. למרות שכשחושבים על זה ניו-יורק מלאה תימהונים,
ככה שכנראה יש איזה שהוא חור בתיאוריה שלי. כנראה בכל אזור
גיאוגרפי לאי-השפיות יש גורם אחר

נסעתי באוטו האדום שלי לכיוון אילת, דנה אחותי גרה בקיבוץ
בערבה חצי שעה מאילת, לא משהו יותר מדי מפואר, די צנוע אפילו.
היא גרה שם בחדרון קטן עם בעלה אפי, הם נשואים כבר חמש שנים
וגרים בקיבוץ מאז. אני ממש לא מבינה אותה האמת, היא הייתה ילדה
כזו חכמה ובאמת שיכלה להגיע רחוק, היא התחתנה כל כך מוקדם,
עובדת כגננת. היה לה כל-כך הרבה פוטנציאל, ונדמה כאילו היא
פשוט החליטה להתפשר. אני אוהבת את דנה מאוד, היא אחותי היחידה,
ועד שעזבנו את הארץ היינו מאוד קרובות, אבל אני ממש לא מבינה
אותה. אני לא יכולה להבין איזה מין כישוף הטיל עליה התימני הזה
שלה, שבאמת שהוא חמוד כזה, אבל לא יותר.
דנה היא כמו תמונת ראי שלי, כל כך דומה אבל בעצם הפוכה לגמרי,
ואולי בגלל זה אני אוהבת אותה כל כך היא כל מה שאני לעולם לא
הייתי ולעולם לא אהיה. אנחנו לא מתחרות, כי אנחנו בכלל בענפים
שונים, בגלל זה הקשר שלנו תמיד היה כל כך הרמוני, אף פעם לא
הרגשתי שיש משהו שאני לא יכולה לספר לדנה, אף פעם עד שהתחלתי
לעבוד כ...

נסעתי עם חלון פתוח, נושמת את האוויר היבש בחוץ, האוויר המדברי
עושה טוב לשער שלי. הנוף שנשקף מהחלון היה מדהים עם כי לאחר
זמן מה התחיל לשעמם. המוזיקה ברדיו הייתה ממש עתיקה. מדהים כמה
זמן לוקח לשירים החדשים להגיע לארץ, נדמה כאילו כל התרבות
המערבית נתקעת חודשים במכס, ומה שאצלנו כבר עבר את השיא, פה
עדיין לא התגלה. אבל דווקא עכשיו היה שיר די נחמד, וכבר הייתי
ממש ממש קרובה. לא יודעת למה פתאום הברכיים שלי התחילו לרעוד,
שלפתי יד לתיק הוצאתי סיגריה והדלקתי אותה, אבל זה לא עזר לי
ממש להירגע. האמת היא שסיגריות אף פעם לא עוזרות לי להירגע, הם
סתם נותנות לעצבנות שלי עוד ביטוי, ובדרך כלל אני נהנית מזה.
אני אוהבת תכונות חזקות, אינטנסיביות, אני אוהבת להילחץ להרגיש
מתוחה, ואחר כך זה כל כך הרבה יותר כיף כשפורקים את הכול.

חניתי בחניה של הקיבוץ, התקשרתי אל דנה ישר אחרי שנחתתי, היא
כל כך התרגשה, נתנה לי הוראות מלאות איך להגיע לקיבוץ ואיך
בתוך הקיבוץ להגיע בדיוק לבית שלה. אבל לי יש חוש כיוון גרוע
במיוחד ככה שלמרות ההוראות המפורטות הצלחתי ללכת לאיבוד.
הסתובבתי קצת במעגלים עד שראיתי אמא צעירה עם תינוק בעגלה,
ביקשתי ממנה שתכוון אותי לחדר של דנה ואפי, אמרתי לה שאני
אחותה של דנה, היא הסתכלה עלי במבט חשדני. באמת נראיתי מוזרה,
לובשת חצאית שחורה, גופיה אדומה,משקפי שמש גדולות ונעלי עקב,
לא בדיוק הלבוש האופייני לבאי הקיבוץ,היא המשיכה לבהות בי קצת
ואז קצוות שפתיה התעקמו למעין חצי חיוך, "באמת אתן קצת
דומות".
נרגשת היא לקחה אותי בידה והובילה אותי לחדר של דנה, היא כל
הדרך סיפרה לי כמה נפלאה אחותי, ואיזה בן אדם טוב שהיא, ואיך
כולם אוהבים אותה כל-כך. וכך עם אישה שלא הכרתי ותינוקה ראיתי
את אחותי בפעם הראשונה אחרי חמש שנים. היא נראתה נפלא, כל כך
קורנת ומאושרת, שזופה כל כך. לובשת מכנסיים קצרים וגופיה, היא
רזתה מאוד מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה, ונדמה שעם השנים היא
רק יפתה.

"עכברית" היא רצה אלי וחיבקה אותי כל כך חזק שכמעט נפלתי,
חיבקתי אותה בחזרה מרגישה קצת נבוכה ליד האישה הזו שהייתה פעם
אחותי. היא לקחה אותי פנימה לתוך החדר, הושיבה אותי על שרפרף
קטן מזגה לי לימונדה קרה ופקדה  "ספרי!". באמת שרציתי לספר לה
על הכול, אבל פשוט לא יכולתי פחדתי יותר מדי לאכזב אותה, לגרום
לה להתבייש בי. אז במקום לדבר על ההווה ועל העתיד פניתי למפלט
הבטוח ביותר, נוסטלגיה.
נזכרנו בטיול האחרון שלנו בסיני ביחד עם ההורים בחושות,
במסיבות, באלכוהול, בבנים, בבועז, ישבתי שם שעתיים בערך,
מקשיבה לסיפוריה הקומיים טראגיים על טיפולי ההפריה, על חיי
הנישואים על החיים בקיבוץ.די ריחמתי עליה האמת, נראה לי כל כך
משעמם, כל כך רחוק ממוקד ההתרחשויות האמיתיות. כמה עצובים חייה
שהשיא של החודש האחרון היה העגל שהפרה שלהם המליטה.
אחרי שעתיים אמרתי לה שאני כבר צריכה ללכת, שאני רוצה להגיע
לאילת לפני שמחשיך, כדי שאולי אני אגיע למלון שלי עד חצות, דנה
ידעה עד כמה גרוע חוש הכיוון שלי, אז הבדיחה שלי הצחיקה אותה
מאוד.

היא ליוותה אותי לאוטו, התחבקנו והיא לחשה לי באוזן "תשמרי על
עצמך, עכברית" נישקתי אותה על הלחי, נכנסתי לאוטו ונסעתי משם.
לא יכולתי להישאר שם אפילו עוד רגע, המעמסה של לשמור סוד מדנה
גדלה ככל שהייתי יותר קרובה אליה, ולשבת מולה בלי להיות מסוגלת
לספר לה  ה-כ-ל, ובמיוחד את הדברים החשובים. הכאיבה לי כל כך,
עד שממש הרגשתי את זה פיזית.  

-4-
-איתן-
אני כבר מסתובב פה על החוף כמה חודשים, איבדתי ספירה. אני
מנותק לחלוטין ממושגים כמו זמן, נמצא במעין שגרה של מדבר. ישן
בשעות החמות ער עד השעות הקטנות, הולך לשחות ערום בים,שוכב
להיצלות בשמש , משחק קלפים עם הבדואים. אני משמש להם שליח,
מעמיד לשירותם את האופנוע שלי ואת עצמי כנהג, ובתמורה הם
נותנים לי אוכל, מחסה, קצת סמים כשמתחשק.
אנחנו מבדרים אחד את השני. אני שומע מהם סיפורים על המדבר,
סיפורים עתיקים כל כך שהם כבר מושרשים בגנים שלהם. ובתמורה
מספר להם את העלילה של הספר האחרון של עמוס עוז או א.ב יהושע,
או לפעמים ממציא להם איזה משהו מהרפרטואר שלי, אפילו גיליתי
שהם נהנים לשמוע סיפורים של דניאל סטייל ותקצירי טלנובלות.
כנראה שמול המדורה ועם הכמות הנכונה של מריחואנה נהנים לשמוע
הכול.
הם באמת טובים אלי, אבל מדי כמה שבועות נמאס לי מאנשים, אני
הולך למדבר לבד. נוסע לי על האופנוע שלי בין הרים, דיונות, על
קו החוף, מבין סוף סוף למה לקח לעם ישראל ארבעים שנה לחצות את
המדבר, הם כנראה עצרו כל רגע להתפעל מהנוף. אני נוהג עד שנמאס,
ואז כשמחשיך אני פורש שמיכה וישן מתחת לכוכבים, לא חולם על שום
דבר, אני נמצא במקום המדהים בעולם אין לי יותר לאן לשאוף.
בכלל אני תמיד מרוצה מחלקי, נותן לחיים לקחת אותי במסלולם, כזה
אני, נע לאן שהרוח לוקחת אותי, אני מאמין גדול בגורל. בן אדם
שהגורל פגע בו כבר כל כך הרבה, לא יכול שלא להאמין בגורל. אם
לא הייתה לי את האמונה שלי אני חושב שהייתי הולך לאיבוד לגמרי
בעולם. נוח לי לפתור את עצמי מלנסות למצוא סדר על ידי זה שאני
טוען שזה אי-סדר מוכתב, שאני לא אמור להבין, אבל שיש סיבה למה
שקורה כאן. כשלא מאמינים העולם הוא מקום הרבה יותר מפחיד. וככה
אני לוקח איתי לכל מקום את האמונה שלי, אני פונה אליה כשהימים
קשים והיא מובילה אותי אל האור.
אני לא יודע במה בדיוק אני מאמין, בטח לא בכל הבולשיט הזה
שהדוסים מנסים למכור, אני מאמין בכוח האנושי, אני מאמין בטוב
אוניברסאלי, מאמין שבסוף הכול מתאזן לצד הטוב ביותר. אז אולי
אני נאיבי, אולי אני אופטימי, אבל אני יודע שכבן אדם שחווה כל
כך הרבה משברים, בלי האמונה הזו בטוב, בלי הביטחון הזה שיש
גורל מוכתב, לא הייתי יוצא מזה, אני שם לי מגננה של אמונה כדי
לשים את הצרות בצד ולחיות את החיים.
אז אני יודע שלא הכול מושלם, שיש הרבה רע, אבל אני חי את
השבעים שמונים שנה שלי כאן מתוך אמונה שיש תוכנית עליונה שיש
סיבה לזה שאני לא פגשתי את אבא שלי בחיים, שהוא נהרג לפני
שנולדתי, שיש סיבה לזה שדווקא החבר הכי טוב שלי שישן מיטה
מתחתי בבסיס, שעמד בדיוק מטר לידי במארב בלבנון, שדווקא הוא
נהרג ולא אני, שיש סיבה לזה שאני לא מסוגל למצוא אהבה, שאני
תמיד נכווה פעם אחר פעם. אני מאמין שיום יבוא ואני אכיר את
האחת שלי, שיום יבוא ויהיה כאן עוד טוב. עכשיו אני פשוט יושב
ומחכה למצב הנכון שזה יקרה.
שוכב במדבר ומחפש את האמונה שלי, מנסה לצייר את האלוהים שלי,
לתת לו או לה שם, יש משהו כל כך מיסטי במדבר הזה, אני נמצא
קילומטרים ספורים ממקום מתן תורה, לא פלא שאני כל כך רוחני
ופלצני.

היום בבוקר קמתי עם דגדוג בעצמות יצר הנדודים שלי התעורר, וכבר
בארבע בבוקר לפני שזרחה חמה ארזתי את כל הדברים של על האופנוע,
באתי לראש המשפחה, אמרתי לו תודה על הכול, נישקתי לו את היד,
והבטחתי עוד לחזור ולבקר. נסעתי לי על האופנוע שלי, בלי כיוון
ברור נותן לעצמי ללכת לאיבוד בין כל החול והחול הזה, מתמכר
לרעש המנוע ולרוח בפנים. אני חושב שכבר היה בערך 12 בצהריים
כשראיתי אותה בפעם הראשונה. היא הייתה מדהימה לגמרי, יושבת על
האספלט החם, לובשת חצאית מיני וגופיה, משקפי שמש ענקיים, היא
נראתה כל כך תלושה, לא קשורה לכל התפאורה שהייתה מסביבה, יושבת
חסרת אונים, מחכה שמישהו יגיע, יושיע אותה.
עצרתי לידה, ופניתי אליה באנגלית עם המבטא הישראלי הכבד, זה
הצחיק אותה נורא כי היא פרצה בצחוק מתגלגל. בחיי שזה היה הצחוק
הנפלא ביותר ששמעתי בחיי, היא צחקה והעיניים שלה התכווצו, והיא
נראתה כמו היצור היפה ביותר שראיתי אי פעם. לא הייתי צריך יותר
מעשר שניות בשביל להבין שהיא האחת בשבילי. היא עדיין לא פתחה
את הפה, לא אמרה מילה, לא ידעתי עליה כלום, איך קוראים לה,
ומאיפה היא באה. אבל כל זה לא היה חשוב, מה שהרגשתי באותו רגע
אני זיהיתי מיד כי חיכיתי לו כל חיי. אני יודע מי היא, היא
אהבת חיי. מה זה חשוב כל הפרטים הקטנים.


-5-
-מיכל-
כשקמתי כבר הייתה שעת בוקר מאוחרת לפי השמש שזרחה גבוה בשמיים,
אבל כאן אי אפשר ממש לדעת, השמש כאן זורחת תמיד בעוצמה חזקה
שנדמה כאילו תמיד אחת בצהריים.  הוא שכב לידי ערום ישן בכזו
שלווה. הם  בד"כ מאבדים את השלוה הזו בסביבות גיל 3. ואחר כך
הם נעשים יצורים חסרי מנוחה, עצבניים. אבל הוא לא היה כזה, הוא
נראה מנותק, מחייך מאושר. חמוד כזה.
לא יוצא לי להכיר הרבה כאלו, חמודים, האמת שבארבע שנים
האחרונות הוא הקשר הרציני הראשון שלי, ואני מכירה אותו רק
יומיים.
אבל אלה היו היומיים המדהימים בחיי. ועכשיו הוא שוכב כאן לידי,
ואני יודעת שאני אמורה להרגיש הכי מאושרת בעולם, אבל במקום זה
אני מסתכלת  עליו ומרגישה כאילו משהו בי צנח ואיננו עוד. תחושת
ריקנות כזו שאני לא יכולה בכלל לנסות להתחיל לתאר. אני מרגישה
כמו גידם שפתאום הבין שחסרה לו יד.

אני מסתכלת עליו שוכב, גם אני ערומה, מכוסה בסדין בית מלון
לבן, ופתאום במעין התקפה בלתי צפויה, אני מרגישה כל-כך אשמה.
ואני אפילו לא יודעת למה. הוא לא יודע עלי שום דבר, בשבילו אני
הנערה המסתורית שהוא משה מן החול. בתולת הים הקטנה שלו. אבל
אני יודעת עליו כל-כך הרבה, הוא סיפר לי הכול, על האהבות,
האכזבות, הדברים שבהם הוא גאה והדברים שעליהם הוא מצטער. וכל
פעם שהוא פונה אלי בשאלה אני זורקת אותה בחזרה אליו, מעבירה
הכול למגרש שלו. אני פוחדת לגלות לו עלי, אני פוחדת שיפלט לי
משהו מתוך שינה. אני יודעת שאם הוא ידע הוא יעזוב.

הוא שוכב לו ככה, ישן, לא מראה כל סימן שהוא עומד להתעורר. הוא
בכלל לא מודע לסערת הרגשות שמתחוללת בתוכי. אני מתחילה לבכות,
בהתחלה רק נושרות דמעות קטנות אבל הן מתגברות. ואני מתביישת
שהוא יקום ויראה אותי ככה בוכה. ועם הבושה הבכי רק מתגבר. אני
הולכת לשירותים, מתישבת על האסלה ומתייפחת בלי קול, בכי של
לוויות, בכי שבוכים כשמישהו מת, אני מתאבלת על עצמי.
בכיתי עלי, על הילדה הקטנה שהייתי וכל החלומות שהיו לה, בכיתי
על מה שנעשה ממני, בכיתי כשדמיינתי את הפרצוף של אבא כשהוא
מגלה עלי, את הפרצוף של דנה, בכיתי על כל התינוקות שלי שלא
ילדתי, על כל התינוקות שלדנה לעולם לא יהיה. בכיתי על בועז ועל
הנשיקה הראשונה שלי, בכיתי על איתן, שלא יודע עלי כלום שנכנסתי
לחייו ויצאתי כמו טורנדו מותירה הרס וחורבן.
בכיתי על עצמי, טבעתי בדמעות של רחמים עצמיים. על הבדידות שלי,
על כל מה שלא חוויתי, על כל מה שהפסדתי. בכיתי על התמימות שלי
שלא נותרה ממנה אפילו מזכרת קטנה להראות שפעם היא עוד הייתה
קיימת. בכיתי על מיכלי מפתח-תקווה שהייתה הולכת לצופים,
ומסמיקה כשבנים היו מסתכלים עליה, שהייתה תמיד עושה מה שאומרים
לה, בכיתי על מיכלי, על מיכלי שלי.
מה עשיתי לך מיכלי??? לקחתי אותך לעיר הגדולה, ואת ילדה תמימה
שלי, תינוקת שלי, הפכתי ואתך ליצור ציני חסר רגשות, עשיתי ממך
זונה. מה קרה לך מיכלי? מתי הפכת לי למישל? מתי הסכמת למכור את
נשמתך תמורת די.וי. די??
נסעתי עד סיני בשביל לגלות, שאני כבר לא מסוגלת לאהבה, אני
מעבר לנקודת ההפשרה, הנזק שלי הוא כבר בלתי הפיך.  איתן שכב
בצד השני של הדלת, ישן, ואני לא מסוגלת להישאר כאן עוד דקה,
אני לא יכולה לתת לו להיקשר אלי. כי אני לא יכולה לאהוב אותו
בחזרה.
נסעתי עד סיני בשביל לגלות מחדש את המצפון שלי, ועכשיו משנזכר
בקיומו, הוא משתק אותי מרוב עוצמת הזעזוע, ואני לא מסוגלת
לכולם מלבד לבכות. ולהרגיש כל-כך כל-כך ריקה.

ישבתי חצי שעה ובכיתי עד שנגמר, נגמרו הדמעות, אבל לא נגמר
הכאב. נכנסתי להתקלח שהאדים החמים אולי ימלאו בתוכי את החור
הענק שנפער. אבל זה לא עוזר ואני יוצאת מן המקלחת חלשה
משהייתי, וכבר מותשת לחלוטין.
אני לא יודעת איפה מצאתי את הכוח אבל לקחתי תיק קטן, ארזתי בו
רק כלי רחצה תחתונים ומעט בגדים, העפתי מבט אחרון באיתן שהמשיך
לישון, כאילו כל מה שקורה בכלל לא קשור אליו, שאין לא חלק בכל
זה. הסתכלתי עליו טוב טוב, רציתי לזכור בדיוק איך הוא נראה
ברגע שעזבתי אותו. שדמותו תיחקק בזיכרוני על כל פרטיה קטנים
כגדולים. נשארתי עומדת עוד רגע בדלת הפתוחה, מסתכלת עליו נושם
נשימות של שינה עמוקה, יצאתי וסגרתי אחרי את הדלת בשקט, לא
רציתי שהוא יתעורר.

נכנסתי למכונית האדומה שלי והתחלתי לסוע, לא עוצרת עד שהגעתי
למעבר גבול. וגם שם רק מחתימה בדרכון, ממשיכה לסוע. לא הדלקתי
רדיו, לא הסתכלתי החוצה לנוף בכלל, אפילו לא חשבתי שום דבר.
פשוט נהגתי ורתמתי לכך את נפשי גופי ורוחי, לא היה לי מספיק
אנרגיה להתעסק עם עוד דברים תוך כדי.
אחרי שמונה שעות בערך המכונית פנתה לקיבוץ של דנה, נכנסה לחניה
ועצרה שם. הרגליים שלי לקחו אותי לחדר שלה, והיד דפקה על הדלת.
כשהיא פתחה נפלתי עליה והרשיתי לעצמי שוב לבכות.  
דנה לא שאלה שאלות, היא לא אמרה שום דבר, רק חיבקה אותי חזק
חזק עד שנרגעתי קצת, אז היא השכיבה אותי במיטה, חלצה את נעלי
כיסתה אותי בשמיכה, נתנה לי נשיקה קטנה על המצח והותירה אותי
לישון לבד. זו הייתה שינה ארוכה ונטולת חלומות.
כשקמתי כבר היה אחר הצהריים, ותקף אותי כאב ראש נוראי, יותר
גרוע מכל הנגאובר שהיה לי בחיים. דנה השקתה והאכילה אותי, לא
שאלה שאלות, חיכתה וודאי שאספר לה, אבל לא היה לי הכוח הנפשי
לדבר. מה עוד השיה יותר מדי להסביר.
אחרי האוכל אמרתי שאני צריכה ללכת, להספיק את הטיסה שלי. דנה
ידעה שהייתי אמורה להישאר עוד כמה ימים, אבל היא לא אמרה על זה
שום דבר. נעלתי נעליים ופניתי ללכת, אבל היא עוד הספיקה לשאול
" מי זה איתן?" שתקתי. "דיברת עליו מתוך שינה". עשיתי עצמי לא
שומעת. חיבקתי אותה, נישקתי
אותה על הלחי. ויצאתי משם.

- אפילוג-
-דנה-
ישבתי בתחנת אוטובוס וחיכיתי למונית שהזמנתי שתגיע, אמנם כבר
ספטמבר, לכאורה כבר סתיו, אבל בארץ הזו ובמיוחד פה בערבה ממשיך
להיות חמסין עד דצמבר. אני כבר באמצע החודש התשיעי, הייתי
אמורה ללדת כבר לפני שבועיים, אבל כאילו התינוקת הזו מסרבת
להיוולד מסרבת לבוא אל העולם הזה שהכנו לה. כבר ביקרנו כמה
פעמים בבית החולים כל פעם בטוחים שהנה, הפעם זה יקרה, אבל כל
פעם אנחנו חוזרים הביתה כלעומת שבאנו, אל החדר שלנו בקיבוץ
שכבר מוכן לקלוט את התינוקת הזו במשך כמה שנים טובות.
אבל היום, היום אני בטוחה שזה יקרה, היום אני בטוחה שהיא תחליט
להיוולד, מי לא היה רוצה לצאת לעולם ביום שמש נפלא שכזה, ה23
בספטמבר היום הראשון של מזל מאזניים. בטח התינוקת מחכה להיוולד
עכשיו, להיות באותו מזל כמו דודתה מניו-יורק, זו שמיכלי הקטנה
שלי קרויה על שמה.
עברה כמעט שנה וחצי מאז שמיכל התאבדה, השנה וחצי הקשה והנפלאה
בחיי. כי מיכל השאירה את כל רכושה הדירה, הרהיטים, חשבונות
הבנק המנופחים לי. וכל הכסף הזה שהיא הורישה לנו הגיע בדיוק
בזמן המתאים להמשיך את טיפולי הפוריות וככה אחרי כל כך הרבה
שנים של ניסיונות סוף סוף הצלחתי להיכנס להריון.
מיכל הייתה בטוחה שאני לא יודעת מאיפה כל הכסף הזה הגיע, אבל
אני לא השליתי את עצמי, סטודנטית לתואר ראשון בפיסיקה לא חייה
בדירת סטודיו במנהטן, היה ברור מאליו לכולם שמיכל היא נערת
ליווי, זונה, איך שתרצה לקרוא לזה, אבל לאף אחד באמת לא היה
אכפת.  אני חושבת שעמוק בלב היא ידעה שאנחנו יודעים עליה, שהיא
לא צריכה לשמור את כל הסודות האלה כי אנחנו אוהבים אותה כל כך
הרבה לא משנה מה היא תעשה. אני כל כך מקווה שהיא ידעה את זה.
התחלתי לבכות, ומבעד לדמעות ראיתי מונית מתקרבת, ישרתי את
השמלה, ונעמדתי, המונית נעצרה לידי, "ליוספטל?" שאל נהג
המונית, הנהנתי בראשי ונכנסתי פנימה. הנהג היה די צעיר, ולא
נראה בכלל כמו נהג מונית, נראה שבכלל הרבה יותר מתאים לו לעסוק
בהיי טק, או משהו כזה. הוא היה דווקא בסדר, ראה שאני די עצובה,
ונתן לי לשקוע במחשבות שלי, לבהות כל הדרך לבית החולים דרך
החלון, החוצה למדבר.
תוך חצי שעה הגענו, הוא ליווה אותי פנימה לחדר יולדות, חיכה
איתי עד שהגיעה האחות ואחר כך עד שהגיע בעלי, רגע לפני שהוא
עמד ללכת הבזיק לי מין ברק בעיניים שלו, ומעין שיגעון שלפני
הלידה נחת עלי. " אני יודעת שזו שאלה קצת מוזרה, אבל אתה אולי
איתן?" הוא הסתכל אלי במבט נדהם אמר כן בלי קול,ואני נלקחתי
לחדר היולדות. כשחזרתי ולאחר כמה ימים נזכרתי בו, וניסיתי
להשיג אותו נדמה היה כאילו הוא נעלם מעל פני האדמה, ואני לא
שמעתי עליו או ממנו יותר לעולם.