מולי היא יושבת. מספרת לי על איך החיים שלה פתאום כ"כ מלאים
בהרבה דברים חדשים ונפלאים. חבר חדש ומוצלח, מינוי חדש בעבודה
שמצריך הכשרה מיוחדת ולא קלה במיוחד אבל זה מינוי שהיא כ"כ
חיכתה לו וזה משמח אותה ומפחיד אותה כאחד. אני מביט בה ומחייך.
העיניים הכחולות שלה, שגורמות לי לרצות לצלול לתוכן לפעמים,
נוצצות והשיער הבהיר שלה שלא משנה כמה תאסוף אותו עדיין יקפוץ
מסביב לפניה כמו קרני שמש נותן לה מעין הילה בהירה ומחממת. היא
מחייכת חזרה. אח, איזה חיוך. ממיס קרח החיוך הזה. אין אחד שלא
נכנע לו. אני אוחז בידיה בזמן שהיא מדברת והן קרות. איך הן
תמיד קרות אצל מישהי שיש לה כזה לב חם? כמה שזה מוזר. אני מביט
בה ומדי פעם זורק משפט או שניים אבל הריכוז שלי במה שהיא אומרת
לא מלא. לא כמו שהוא צריך להיות. אני חושב עליה, עלי, על החבר
החדש שלה. על איך שכל מה שיכול היה אולי להיות בינינו עוד נגמר
לפני שהתחיל. יותר נכון איך היא גמרה את זה עוד לפני שהספקתי
לומר משהו. לא ניסית בכלל, אני חושב לעצמי. שתקת כמו אדיוט
ונתת לזה לחמוק לך מבין האצבעות. יותר משנה עברה מאז שנפגשתם
לראשונה ולא ניצלת אף הזדמנות שהייתה לך. אני בולע את העלבונות
של עצמי בדממה פנימית, מביט בה מעיר עוד איזו הערה חכמה ועוד
איזה עצה טובה, רואה איך היא מרצינה לשמע דברי. מקשיבה לי
באופן מלא. לו רק היה לי האומץ לומר לה את כל אשר על ליבי
ולקבל ממנה את אותה תשומת לב..
אני יודע שבסוף זה יקרה. בסוף אני אשבר ואגיד לה הכל. אבל זה
גם יהיה הסוף. זה יהיה הסוף כי אני לא בשבילה לדעתה. ואני גם
יודע איך זה יקרה. אני רואה את זה כ"כ ברור שאני יכול להריח את
האפטר שייב שלי והבושם שלה ולהרגיש את מגע ידיה על ידי. זה
יהיה בלילה אחרי איזה בילוי משותף באחת הפעמים שהחבר שלה יהיה
באחת מנסיעות העבודה שלו שתמיד איכשהו נופלות לו בסופי שבוע.
אני אחזיר אותה הביתה. נגיע לרחוב ולבית. במקום לעצור כרגיל
באמצע הרחוב אני אחליק עם הרכב למקום חניה פנוי מול ביתה
ואעצור שם. היא עדיין לא תחשוד בכלום. ואז בשניה שהיא תשחרר את
חגורת הבטיחות ותפנה כדי להפרד ממני בחיבוק כתמיד, אני אומר:
"שמעי, אני צריך... בעצם לא חשוב...", אני אהסס ואוותר.
"מה?" היא תאמר, "מה קרה? מה רצית להגיד?" היא תשאל ותביט בי
באותן עיניים כחולות.
"לא חשוב", אני אומר ואבלע בחופזה את הרוק שהצטבר לי בפה.
"לא," היא תגיד, "יש לך משהו להגיד, תגיד!"
אני אביט בה מספר שניות, נאבק בעצמי ואז אדבר.
"אני לא יודע איך לומר לך את זה בכלל", אני אתחיל ככה, "אני
יודע שכבר דיברנו על זה בעבר, ושהייתה לנו הסכמה שבשתיקה
שהנושא הזה לא יעלה בינינו. כנראה לא כל זמן שאת לא תרצי שהוא
יעלה. אבל אני לא יכול יותר לשתוק. זה שורף אותי מבפנים. אוכל
אותי כמו חומצה. מכרסם בי ללא הרף. כל פעם שאת לידי אני
בכאבים. כל פעם שאת נוגעת בי הגוף שלי צורח. כשאת יושבת מולי
אני רוצה להחזיק בך ולא להרפות לעולם.... אני יודע שאת לא לבד
ושאת איתו ושאת אוהבת אותו. ואני מקווה עד עמקי נשמתי שהוא
אוהב אותך לפחות כמו שאת אוהבת אותו אם לא יותר... או לפחות
כמו שאני אוהב אותך... אני יודע שזה אנוכי וחסר התחשבות מצידי
להוציא ככה את הכל, אבל אני לא יכול יותר. אני יודע שזו גם
הפעם האחרונה שאני מדבר איתך ורואה אותך כי אחרי היום כדי
להמשיך לחיות את החיים שלך שהולכים כ"כ נהדר בשבילך עכשיו תהיי
חייבת להתנתק ממני ואני ממך. יותר אני ממך מאשר את ממני." בשלב
זה אני אפסיק לדבר כי אני ארגיש שאני עומד לבכות.
ואז היא תביט בי בהלם מוחלט. עיניה יהיו קרועות לרווחה והיא
תנסה לומר משהו אבל לא תוכל. ואז יחזור אליה כושר הדיבור והיא
תביט בי ותיקח את ידי ותגיד: "לא..." וגם קולה יהיה חנוק.
מבעד למסך של כאב אני אביט בה שוב ואומר: "אני מצטער. לא
התכוונתי להרוס לך את הערב...." ואפנה את מבטי ממנה והלאה.
שנינו נשב ברכב בשתיקה מספר דקות ואז היא תגיד: "אני לא יודעת
מה לומר.. לא היה לי מושג.. טוב, זה לא בדיוק נכון. היה לי אבל
העדפתי להתעלם מזה בתקווה שזה יעלם מעצמו", היא תרים מבטה אלי,
ודמעות על לחיה. אני אשלח את ידי ואמחה את הדמעות מלחיה ואומר:
"זה רק לטובה ככה. לטובת שנינו. את חייבת להמשיך הלאה. וגם
אני. ידעתי מראש שזה חסר טעם וחסר תקווה אבל הייתי חייב להוציא
את זה כי אחרת הייתי משתגע. אולי זה לטובה שדרכינו יפרדו".
איך זה יגמר, קשה לי לדעת.. סביר להניח שזה גם לא יקרה. אבל כל
פעם שאני אראה אותה, אני אחשוב על זה. ואכעס על עצמי שלא עשיתי
דבר. אני אנסה לשכנע את עצמי שאני עושה את הדבר הנכון כי זה
לטובת כולם, אז למה לעזאזל אני אגיע למיטה כל פעם עם תחושה
אדירה של פספוס???