מחסום

"אנחנו מוקפים", אמר איתי, ידעתי שהוא צודק, אבל המח המשיך
לנסות לחשוב על פתרונות. "אנחנו תמיד יכולים לאחר", הצעתי אף
שידעתי שאף שזכות הבחירה נתונה, אין באמת ברירה. "תסתכל עלי!",
אמר איתי תוך שהוא נוגע בפניו, "רואים שלא התגלחתי הבקר, זה
דו"ח על בטוח", "טוב אין מה לעשות, נקווה לטוב, פשוט נלך
בטוחים ונתפלל לנס", צעדנו זה לצד זה, בצעדים גדולים, הנעלים
הצבאיות מקציבות טון אחיד, וכמו כביש מהיר, שהופך פתאום לפקק
גדול, כך אנחנו האטנו את צעדנו עד עצירה, מול תור החיילים בפתח
הבסיס. התור התקדם לאטו, איתי, ירק על נעליו, ועם נייר טואלט
משומש, ניסה להבריק את נעליו, אני לעומת זאת, חיפשתי לראות אם
במקרה לקחתי איתי את הדיסקית. "חוגר!", החייל שלפנינו נפל
קורבן ובצעדים מרושלים, הוציא את ארנקו מכיסו, "דיסקית!",
השוטר הצבאי לא הניח לו, החייל ענה בקול מבויש, "הנה", והראה
את הדיסקית שתפסה קרן אור שמש. "כנס". המשכנו שנינו, "חייל!
עצור", "לך, ברח, עזוב אותי!", קראתי לאיתי, "אל תחכה לי, תציל
את עצמך!", איתי חמק לתוך הבסיס, "חייל, למה הנעליים שלך לא
מצוחצחות?!", פנה השוטר הצבאי אלי, למה? אתה רוצה לדעת למה?
מחסנית לנשק, ירי בין כוונות, בזמנכם החופשית אש! עכשיו אתה
מבין? "חייל! יש לך דיסקית בכלל?", "לא!", עניתי מבויש, "טוב",
התחיל השוטר בפרוצדורה המוכרת של תלונה, "שם?". כשתחזור למפקדה
שלך, ופתאום יהיה פיצוץ, תדע שזה אני.

עוצר

"שבע לגימות של מיץ תפוזים, וכדאי לאכול חצי אשכולית וביצה
קשה", יעץ לי אבי בסעודה המפסקת של יום-כיפור תשס"... משהו.
אני כבר רעב, עברה רק חצי דקה, ואני כבר רעב, אני עם כל העשרים
קילו המיותרים אמור לצום, ממש. אם אלוקים רצה שאני אצום הוא לא
היה עושה לי כזה תיאבון. "צום קל! אני רואה אותך בבית כנסת?",
אבי אמר בדרכו החוצה לבית הכנסת. לא קל, מועיל.

ערבית. המקומות שמורים, כל המשפחה מתאספת יחד עם שאר קהילת
השכונה, להתחיל במחזור יום-כיפור, היום המשמעותי בשנה, כולם
בלבן, ובנעלי גומי או סנדלים. החזן שנראה גאה במיוחד עולה
לדוכן, עיני כולם עוקבות אחריו, והוא מתחיל "כל נדרי ואסרי
ושבועי וחרמי וקונמי וקנוסי", קרוסון וסטייק, עדיין אדום על
מגש של עץ, מתחנן "תאכל אותי... אתה יודע שאתה רוצה אותי",
טבעות עוף מפתות... "או... אני שלך, אני כל כך שלך, תיקח
אותי...תכבוש אותי! כן... כן!". צא מזה, פשוט צא מזה, "ונסלח
לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם", סלח לי אלוקים, אתה יודע
כמה זה קשה.

שחרית-מוסף-מנחה. אם לפחות הייתי מצחצח שיניים הבקר, סיכה, או
שוטף פנים, רחיצה, או לפחות אוכל משהו, צום, אפילו קטן, משהו.
"על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב. על חטא שחטאנו לפניך ביצר
הרע. על חטא שחטאנו לפניך במאכל ובמשתה. במאכל ובמשתה. במאכל
ובמשתה". מאכל ומשתה, המבוגר וקולה, בשר אדום עם יין אדום,
פיצה ובירה. "אתה מתפלל בכלל?", שאל אבי בין לחישה לבכיה, "כן,
כמובן", אני ובטני ענינו יחדיו.

נעילה. "ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים, ה'
הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים, ה' הוא
האלוקים!". עשיתי את זה, עשיתי את זה, עשיתי את זה, עשיתי את
זה, עשיתי את זה, עשיתי את זה, עשיתי את זה! תקיעה, גאולה,
שברים, ניצחון, תרועה, הביתה, תקיעה גדולה, אוכל.

שטח

כדאי לנצל את השעתיים הקרובות לשינה, לא לחשיבה, לא למתמטיקה,
לשינה פשוטה ורגועה. עוד שתי דקות האוטובוס יצא לדרכו, וטלטולי
הדרך ירדימו אותי כמו תינוק בעגלה, ימין ושמאל, רק שאף אחד לא
ישב לידי, אני רוצה לישון עמוק וטוב, שלושה נוסעים עולים הדלת
נסגרת. צעירה, עם מבט שובב, חולפת אותי ומתישבת כמה ספסלים
מאחורי, החייל שנראה עייף כמעט כמוני עושה דרכו למושב האחורי.
איש שמן ומזיע, מתקרב, אל תשב לידי, אל תשב לידי, אמרתי לך לא
לשבת לידי, איש שמן ומזיע יושב לצדי, המושב הכפול כולו שוקע
בקצת והאוטובוס מתחיל את דרכו הביתה. טוב, אני חייב להירדם.
איכס, אני מרגיש את הרגל השמנה שלו נוגעת בשלי, תפוס מרחק שמן
אתה גולש למושב שלי. מנסה לסמן לו עם רגלי שיעוף חזרה כולו
למושב שלו, אבל הוא כבר יושן. עוצם עיניים, אבל מרגיש שמשהו לא
כשורה, פותח עיניים, ראשו של השמן הנרדם נופל הצידה לכוון
כתפי, נצוץ של ריר כבר עושה דרכו בין שפולי סנטריו, מכה קטנה
לברך, השמן התעורר, ניצלתי. עוצם עיניים, כבר עברה חצי שעה
לפחות, ולא ישנתי ולו דקה אחת. מה זה הריח הזה? פותח עיניים,
השמן נתן ביס בסנדביץ' עם ריח נוראי, סרדינים! איזה מגעיל,
תעיף ת'סנדביץ' הזה מהפרצוף שלי. חושב אם לעבור מקום, אבל אין
מושב פנוי, חושב לעמוד, אבל למה לי, אני ישבתי פה לפניו, אם
מישהו צריך לעמוד זה השמן. עברה כבר שעה, עוצם עיניים, "הלו!
כן זה איציק", מה? לא יכול להיות, "כן, אתה שומע אותי, אני
בדרך, אתה שומע אותי, כמעט אין פה קליטה! הלו!". חצי שעה, רבע
שנה, והנה התחנה המרכזית. איזו עייפות. אני שונא אוטובוסים.

כיבוש

"סתכל על הפספוס הזה", הצבעתי על איזה ילד שניסה להקפיץ
כדורסל, "בא נלמד אותו קצת איך משחקים", "עזוב", שוקרון ענה עם
מבט טיפשי כמו תמיד, "אין לי זמן לחרא הזה", "נו גם אתה, בא
כבר, מה נהיה איתך שוקרון, הפכת לי לילד טוב?!", אמרתי לו,
והלכתי לקראת הילד, "חכה לי, אני אתך". "ילד", פניתי לפספוס
הקטן, "תביא ת'כדור". "עזוב אותי", הוציא הקטן משפתיו. שוקרון,
חטף ממנו את הכדור ומסר אותו אלי. "ילד, בא אני אלמד אותך איך
משחקים בכדור", הקפצתי את הכדור על הראש של הקטן, "אתה מבין?",
שוקרון נשכב על הרצפה מצחוק, "מצטער, ילד", הקטן נראה מבולבל
והחזיק את ראשו בידיו, "הנה אני אחזיר לך", הושטתי את ידי
וברגע האחרון מסרתי גבוה לשוקרון, "טוב הפעם אני באמת מחזיר לך
ת'כדור", גלגל שוקרון את הכדור בין רגליו של הילד אלי. הילד
בכה, ומלמל, "נו די כבר, תביא לי את הכדור שלי!", "טוב הפעם
אני באמת אביא לך", אמרתי לו, הנפתי את הכדור, ועם כל כוחי
בעטתי בו לגג של בניין מגורים. סימנתי לשוקרון, עם היד לתרגיל
המוכר, הוא עמד על ארבע מאחורי הילד, "ביי", קראתי ודחפתי קלות
את הילד, שנתקע בשוקרון שמאחוריו ונפל.

חישוף

אמא ואבא לא פה עד הבקר, והבית הלילה שלי, רק שלי! ההליכה הפכה
לריצה, לחצתי על כפתור המעלית, אבל לא היה לי סבלנות לחכות לה,
והתחלתי לטפס במרץ את המדרגות, אני אדליק סטריאו בפול ווליום,
אכין ארוחה טובה, אולי אארגן איזה מסיבה. דלת. דלת. יד לכיס.
איפה המפתחות שלי? יד לכיס השניה. איפה הם? חרא. ידים מגששות
בכל התאים בתיק. אני לא מאמין. יד בודקת שוב כיסים. אני פשוט
לא מאמין. אני מול הבית ולא יכול להיכנס. האם למישהו אחר יש
מפתח? לא רלוונטי השעה כבר אחת בבקר, אני לא מתכוון לצלצל
למישהו בבית בשעות האלו. רצפה קרה, צמוד לדלת, בגדים- שמיכה,
תיק- כרית, אמא ואבא- שעון מעורר.

נקמה

"בא כנס לכוונת, יה בן זונה, כנס", העין דבוקה לכוונת
הקלצ'ניקוב, כל מה שנותר זה לסחוט את ההדק, ולראות את הירוק
הזה צונח מול העיניים. "קצת ימינה, בדיוק, השכפץ לא יעזור לך,
לכדור הזה יש כל כך הרבה כעס הוא יחדור גם טנק". האצבע סוחטת
את ההדק, הכדור שורק.