הכל התחיל מהפרידה.
אפשר לומר שהפרידה בצורה מעשית, נעשתה בטלפון. במבט לאחור זה
מראה הרבה על מצבינו דאז, וטיב מערכת היחסים המסוכנת שהייתה לי
עם זוגתי דאז, לאורך ולרוחב כל דרכה.
היא ביקשה פסק-זמן אני ביקשתי את ידה ואף אחד בעצם לא יכל לתת
כלום.
נפרדנו.
הלכנו אל דרכינו הנפרדות.
עוד באותו ערב שאלתי את עצמי, בין העננים שהפילו עליי שמיי,
האם אי פעם היו דרכינו משותפות.
עד עתה טרם מצאתי תשובה. אולי בגלל ששכחתי להתעניין בסוגייה.
באותו ערב ויתרתי על עצמי ועל כל שנפשי ניסתה לבלום כל הזמן
הזה שעבר והתחלתי לחזור באופן מיידי וחד צדדי לשתות.
כל א-קיומי התמלא בשתייה וסיום.
הכאב של הפרידה הזו נחת עליי כפי שכאב כזה יודע לנחות.
לא יכולתי באותו ערב לאכול לשבת לנשום לראות לשמוע להשתין
רק לשתות.
כאב כזה...
אט אט החידלון השתלט עליי כשאני מודע תוך כדי לשאני ממית על
עצמי באופן עצמי.
עוגן החיות ניתק מקרקעית המציאות, וספינתי החלה בשיוט אין סופי
אל הדממה החרדה הפחד השיתוק, ואם ירצה השם-גם הסיום הסופי של
עצמי, שלבואו התפללתי באותו ערב מעונן.
ידעתי שזה לא ייגמר טוב, רציתי שזה ייגמר איכשהו. מה שבטוח, לא
יכולתי ולא רציתי עם התחושה הבלתי נסבלת הזו של הכאב הזה שפילח
אותי.
כך הכל התחיל.
אחרי שסיימתי את שיחה הטלפון הסופית לקחתי לגימה אוקיינית
מבקבוק הוויסקי שישב בסלון שלי, סגור לתפארת באריזתו המקורית.
בקבוק שרק ישב שם כל הזמן הזה, כאילו ממתין בסבלנות, יודע
שיגיע יומו.
הטעם המר, אחרי כל הזמן הזה, שרף אותי, החריפות דקרה אותי, ולא
יכולתי להפסיק.
כדי להפסיק מעט פתחתי בקבוק בירה שכאילו נלקחה מפרסומת, כדי
להקל על עצמי.
הנחתי עצמי על הספה שחיכתה, הדלקתי את הטלוויזיה וחיכיתי
שהשמיים ייפלו עליי, שהעננים יכסו אותי, שלא יראו אותי, שלא
ישמעו אותי, שלא ארגיש עוד דבר, שלא אדע עוד מאום על כל הזמן
הזה שעבר ונגמר לפני שיחת טלפון אחת.
רעדתי כולי.
עוד לגימה מהבקבוק, נשמתי נשימה ארוכה מהסיגריה. שיעבור לי
יותר בקלות, שלא אתמוטט כאן כעת.
תמונות של הזמן שעבר, בדיוק כמו דעתי, החלו מתפזרות ברחבי
הדירה שלי, בין בדלי הסיגריות, הבקבוקים המפוזרים. לא יכולתי
לעצור את זה, לא ניסיתי אפילו.
שיחת הטלפון שהייתה, לא עזבה אותי גם.
הכל התחיל באותו ערב, ולא הצליח להיגמר מהר כמו שתכננתי.
הייתי לבד, כל כך לבד בבית הזה ולא יכולתי להסביר לאף גורם
חיצוני מה עובר עליי, מה קורה לי כאן. למעשה, אילולי אני לא
כותב את כל זה, למעשה ייתכן ואין לזה כל תחושה, ואולי בעצם כל
זה לא קרה.
כל נגיעה בעולם החיצון לא הייתה לכל שקרה ואת אשר כתבתי. אף
אחד לא ידע, אף אחד לא הרגיש, אף אחד לא ראה.
הכל עבר לי בראש, כל החיים שלפניה, כל מה שאני, בערב אחד הכל
חזר והתקיף אותי, הייתי מוכרח לכתוב את זה.
אם לא הייתי מתחיל לכתוב לא הייתי יודע לא הייתי זוכר מעולם,
יכולתי להתכחש לזה כל חיי.
זה היה בעצם לילה נדיר בו כל אשר הרג אותי כל אותם שנים, חוזר
לנסות שוב, ואת הכל מצאתי עצמי מקיא בכתב, כדי שלא ישוב עוד
אליי.
אני פשוט לא יכול יותר, לא יכול יותר לא יכול יותר והנה התחלתי
לכתוב...

"...הימים שעזבוני החלו  מתדפקים על דלת ביתי, מטילים צילם על
השמש שמתקרבת, מבקשים להראות קיומם.
רחובות העיר שקראוני לשורותיהם מקפיצים אותי למסדר קבוע, כל
בוקר, מאיימות על שלוותי הנעדרת.
בימי החוף התגעגעתי לימי החורף, בימי הגשם רציתי אל החום שנעלם
לארץ ממול, כל הזמן בריצה ומרדף אחרי משהו, מישהו או כל דבר
שיוכל להרגיש לי משהו שהפסקתי להרגיש מזמן.
בין סלעי החוף שכבתי מכונס בעצמי והרגשתי את רוח הים עוברת
דרכי. הייתי חלול ומנוקב.
הרוח הדגישה בתוכי כל הרגשת ניכור ובידוד שיכול "אף-אחד"
להרגיש.
אני הרגשתי את זה רב הזמן.
עברתי בין רחובות העיר כל היום ובלילה העיר רכנה על גבי והרבתה
את תודעתי השיכורה,
פנסי הלילה בהקו לי מדי, הירח זרח לי מדי, האנשים השקטים על
הטיילת דממו לי והצורחים זעקו לי. כולם הסתכלו עליי והמבטים
נקבו אותי יותר משהייתי מנוקב ומחורר. לא יכולתי לנשום יותר.
רכבות ברחובות הרעישו ולא היו שם בכלל, מכוניות  עצרו לידי,
מוניות שהכרתי התעלמו מכולי, רצתי בין רחוב לסמטה, חיפשתי
סליחה מכל שפשעתי, ניסיתי להגיע אל המחילה הגדולה, רציתי
שמישהו, אותו מישהו מעליי ישמע, ויחזיר אותי בהקשת נעליו -
הביתה.
תמיד אחרי שתייה גדולה כל מה שרוצים זה לשוב חזרה הביתה.
הרגשתי כל העת את הסיטואציה הזו ולא ידעתי עוד היכן הוא ביתי.
אף פעם לא מצאתי אותו, את הבית שכמהתי לו.

מאסתי בהרגשה או בחוסר ההרגשה הזו. לא יכולתי לסבול יותר.
קיצים נראו לי כפתרון המצוי והמומלץ על ידי ועדה לא קיימת
ששפטה אותי במשפט ראווה שאני בו הנאשם חבר המושבעים שלא נשבעו
מעולם וכמובן - המאשים.
לראשונה רציתי שהכל ידום ויפסיק להתקיים, שהצמחים שמולי יפסיקו
להריק, שהאדמה תפער פיה, שהשמיים יפסיקו להיות, שלא יהיה יותר
כלום, והעיקר - שאפסיק אני להתקיים בהתקיימות הבלתי אפשרית
הזו!
מעולם טרם לא חוויתי הרגשה כזו והידיעה שכל שידעתי, החיים
הפנים גופי הים השמיים האנשים שחיים מסביבי-כל אלו יפסיקו
להראות, הממה אותי.
משכה אותי השאיפה להסתיים. טיב חיים, יופיים, פנים שהכרתי,
טעמי תבלינים, יופי ויזואלי, יופי ארוטי, כל שיכול להיות או
להתקרב להגדרה שמזכירה טוב-נעלם ממני.
ויתרתי מראש, או שנפלתי תוך כדי ניסיונות החיפוש. על כל פנים,
אט אט נגמרתי, אזלו כוחותיי הדלים, גופי הצטמק ומחשבתי גומדה
לממדים ננסיים והלחץ הלך והתגבר.
שאון העיר מומרץ למהירויות שאני מפגר אחריהן במרווחים עצומים,
הפערים ממשיכים להתעצם, אין לי אויר לרוץ יותר.
אני מתעכב ליד דוכני המים, לא רואה קדימה את דרך הישר. אני אט
אט מתחיל שוב לאבד את הקצב, מפסיק להדביק פערים וממשיך לצבור
מרחקים לשום מקום.
אני מאבד אוריינטציה בסיסית, הצבעים נושרים מהעצים לפתע בלי
סיבה, הכבישים נשברים וקורסים תחת רגליי, אני מאבד את דרכי שלא
נראתה מעולם.
נראה כי הייתי במקום הזה, בחוסר המקום הזה - זה עתה, ויצאתי
מזה, אבל החזרה המוכרת לא מפתיעה איש ובוודאי לא את תודעתי
המוכה והמדממת, כל הזמן.
אני מסייר בחורבות הרחובות שהרסתי  במו מחשבתי וריצות מוחי
הבלתי מפסיקות, אני מנסה להפיג את המתח שהטלתי על עצמי בעצמי,
מנסה למצוא פינה לנוח.
כל משטח חלק שאיתרתי, נעטף מיידית דרדרים וזוחלי חול שלא נתנו
לי מקום לשבת. השיחים שהקיפו את ביתי כגדר שומרת הפכו תולעים
מאיימות, מרצדות, צילן כל היום על קירות ביתי.

18:17 לפנות לילה,
עוד לא חושך אין כבר אור. זו בדיוק השעה בא יוצאים לטרפם כל
שדיי המשוחררים לכל עבר, זו העת והאות-הקרב מתחיל.
אפשר לומר בדיוק יותר-נמשך. אני לא יודע אם אצא מזה הלילה,
בדיוק כמו שלא ידעתי אמש.
עכשיו הכל נראה כאילו קרה כל כך מהר.
ביום לא בהיר אחד, החלה המציאות שלי להראות כטיול שיכור למדי
בין נתיבים ששמעתי עליהם ושתיתי אותם, פעם, בימים שעברתי.
המציאות חשפה טרפיה במהרה והקרינה מבהירותה המסנוורת מהרגע
הראשון בו הופיעה מולי, ברוב הדרה המפוקפק.
המסכות שהכרתי באופן אינטימי למדי, ונקראו סובבי, מכרי, הרוצים
בטובתי, כולם לפתע נגלו מעוטרים בפנים, שיער, לפיתת יד,
ציפורניים, גיהוק אחרי ארוחה, מכנסיים מאובקות בבוץ, ידיים שיש
ליטול לפני ארוחה.
הפנים המוכרים הפכו חוויה ראשונית שהייתי צריך להכיר מחדש,
הידיים שאחזוני כהגנה בעבר היו פרקים ועצמות שחשתי כאילו
לראשונה בחיי.
נדהמתי, כל כולי.
לא יכולתי אלא להעלם מפני כולם.
לאחד כמוני אין בעיה להעלם.
אלו מסביבי רגילים להעלמויות שלי מדי פעם.
הפעם, "מדי פעם" הגיע להרבה זמן.
לא ידעתי מהיכן תגיע המגיפה הבאה להחריבני.הרגשתי כי כל שנעשה
מסביבי נעשה ישירות כנגדי ובאופן ישיר אל מולי,
אליאליאליאליאליאליאליאלי.
והמגיפות הגיעו. אחת אחת,כל אחת בתורה ובנפרד. לעיתים הן הגיעו
יחד על מנת להקהות את המכה, וכך היא הרגישה וכך הרגשתי אני-
קהה קהה.
והממטרים הומטרו עליי, כל הזמן.
מה יכול לעשות חלש המוכה במקל בעודו מתרומם בניסיון תקומה לאחר
המהלומה האחרונה? מה יכולתי לעשות?
קפאתי.
פשוט כך, קפאתי. זו הייתה תגובתי הראשונה לנחשול שאיים להחזיר
אותי למקום שכרגע ממנו חזרתי. לא יכולתי לזוז.
צל ענק מגיח מולי, אני רואה אותו בעיניי מתקרב ומתקרב ומתקרב
ו... אני לא מצליח לעשות מולו דבר.
לא לצעוק לא לבכות לא לברוח לא לנשוך, לא יכולתי אפילו ללכת
לאחור!
חשבתי שההתחלה שהחלה רגע לפני שהגיע מה שנראה כסופי עומדת
להסתיים במה שנראה באותו זמן כהתחלה הקצרה ביותר בהיסטוריה
והיחידה שהובילה מיידית לסוף, מבלי דרכי ביניים!
ממש מגוחך שאצפה מעצמי לעמוד מול זה.
החלטתי, ממש החלטה ברורה וחד משמעית, לוותר.
להרים ידיים, להיכנע, להתחפר.
להמשיך בשתייה קבועה וקשה, ומה שיותר מהר-פחות כואב.

ניסיתי לבעור מול הים והוא כיבה אותי. עמדתי מולו והוא הצליף
בי, גל אחרי גל אחרי גל אחרי גל.
הים תמיד היה חזק מולי, הים תמיד היה גדול ממני. אבל ניסיתי.
מולי התייצבו בוראיי, בוראי הגלים והחול שבחופו, מולי התייצבו
כולם. עמדו במקביל, שורה שורה, ישרים
כסרגל חדש, עמדו והרימו שאגתם, אחד אחד בתורו, לעיתים אף סטו
מהתור. לא יכלו לעמוד מול הפיתוי שבהצלפה.
נותרתי מולם חיוור.
לא יכולתי, ורציתי לנסות, רציתי לעשות, רציתי לעמוד ממש מולם,
אך צילם ושאגת גרונם הביסה אותי טרם קמתי על גפיי וניסיתי
לדבר.
ידיי מולם הורמו מבלי שתכננתי, עיניי הושפלו, משקפיי הועפו
למרחקים, כתפיי נפלו, דיבורי הפך מגומגם.
לא יכולתי לזוז.
ואז שחררתי את כל מעצוריי, כאילו בלם היד ברכב נשמט בקלות, דקה
אחרי הגרירה הכבדה לאחור. התחלתי להעיף כל שנקרה בדרכי, אם היה
אנושי חומרי רוחני מקרי מעשי  או גופני.
הכל, כבר בהתחלה, מחוץ לכל הרוחות אליהם כיוונתי, עף לכיווני,
פגע בי בכל מקום ואזור, כל איברי החלו נקמלים, אחד אחד.
ידיי רעדו בלי סיבה, שפתיי יבשו, לשוני דבקה לחיכי והפכה שוקלת
משקל עודף, רגליי נעשו דקות עד מצב מביך, עיניי לא יכלו לשאת
אור.
אפילו לא הקטן שבקטנים.
המקלט היה המקום היחידי שיכולתי להעלות על דעתי להשתכן בו,
וכך, זרד זרד, לבנה לבנה, בניתי לעצמי מקלט לתפארת.
אטמתי חלונות ופתחי אויר, השארתי צוהר קטנטן שיאוורר  את עשן
הניקוטין ששוחרר מפי הנעול.
רכשתי מנעול משובח, התקנתי אותו  בגאווה, עיטרתי אותו בשרשרת
מנעול ובריח, ליתר ביטחון.
רק צידה שכחתי לאגור.
היו מולי מרקע טלוויזיה (עם כל ערוצי החדשות המעודכנים),
מאפרה, שמיכה, מיטה, כמה כוסות ששמרתי, מגירה מלאה בשלל
פארמקולוגיה רלוונטית ובמיוחד - בלתי רלוונטית, עיתוני היום
ואתמול, הכל היה שם.
התעוררתי לתוך החדר הזה, שתיתי קפה של הבוקר בחדר הזה, הגעתי
לצהרים בחדר, עברתי לאחוריהם של הצהרים, ערב, לילה, ובוקר
שאחרי.
חוץ החדר נראה כמטרה מזיעה שכל מאמץ לעברה היה בגדר משימה שלא
יכולתי כלל לחשוב עליה, המטאטא שהמתין שאשתמש בו לאיבוק רצפת
חדר המגורים, נשאר יתום גם הוא.

מירב מאמצי, עת הבוקר הפציע (קמתי מוקדם) תועלו לכיוונים בלתי
רלוונטיים, לא משנים לאיש, ובוודאי לא לי. הייתי נחוש למלא
יומי בעשייה כלשהי, בפעלתנות על גבול ההזעה, בבלבול רב עם עצמי
ועם הסביבה, וכל זה רק על מנת שלא להישאר עם מחשבותיי, עם
תודעתי, עם כל דבר שידעתי או זכרתי, העיקר לא להישאר עם עצמי.
שתייה הוא כל מה שמצאתי במהלך היום.
יצאתי לרחוב, ערב יום הכיפורים, בעצם רק בוקר. הלכתי למסע
קניות נרחב בשכונתי, אפילו התקרבתי לכיוון מרכז העיר, החלטתי
להכין את עצמי לקראת היומיים שעתידים היו להחריב בי כל פיסת
שלווה שלא הייתה כלל-היומיים של יום הכיפורים!
יומיים בהם קול תנועה רמה מחוץ לחלוני לא יישמע, חדשות לא
ישודרו, שלושת עיתוניי החשובים לא יגיעו, ומשדרי -עדכוני
החדשות היקרים לי כל כך-ייעדרו!
בכל שנה, בימים האלו, אני מתחיל להתקף בהתקפות חרדה שעולות על
הרגשתי הרגילה (שהיא מצב חרדה רגוע או "סטטי"). אני צורך יותר
חדשות יותר שעות מרקע מול קופסת הפלאים שבסלוני או חדר השינה
שלי, אני אוגר קופסאות שימורים-מי יודע? אולי המצב ימשיך מעל
ליומיים? מבלי כל הודעה מוקדמת, מה אעשה אז!?
בתקופה הזו התמכרותי לכדורי הרגעה מקבלת תוקפה בבירור ובמעשה.
כדור עם הקימה בבוקר, כדור עם היציאה לרחוב, כדור עם החזרה
הביתה, כדור אחר הצהרים (בגלל שעות בין הערביים), כדור לקראת
ערב וכמובן כדור לפני השינה.
לא הייתי מודע לרמת הנזק המתמשך שהסבתי לגופי שכבר אז היה
מרופד היטב בשלל נזקים מצטברים שדאגתי לאגור כשהייתי צעיר
יותר. ספרי הרפואה והפסיכיאטרייה שהכלתי על עצמי כמין מתאבן
יום יומי, הרי האינפורמציה שאגרתי כולם סימנו לי באותיות בגודל
פיל שהעידו על הנזק שקורה, אך לבי מאן להקשיב.
לא יכולתי לשמוע את שנשמתי מכתיבה לעצמי, היא הכתיבה בכתב
סתרים, כך נראה אז.
המשכתי כמו שידעתי תמיד. הכניעה כבר הגיעה, כעת זהו זמן מת,
שאריות זמן, ימים שעוברים לריקם, שבועות שסימני איקס נאספים
עליהם והמטרה הדרך או המוטיבציה נעדרת כליל, לא מראה זכר, לא
תזכורת.
מאום לא היה בי עוד.

ערבי האימה היו תמיד הערב של ראש השנה היהודית החדשה וערב יום
הכיפורים.
שני הערבים הללו איימו עלי ישירות, איום כבד ורב עוצמה, מהיום
בו עברו וחלפו , באופן רציף עד היום שחזרו-שנה אחר כך.
כאילו השנה וכל שקרה בה היה ולא עוד כלוח השנה מראה ששני החגים
האלו מתקרבים.
עם תחילת ספטמבר, החלה הפעילות הקצבית בלבי לשנות מקצבים
בתכיפות אנטי-בריאה לחלוטין, אגלי זיעה החלו מוצאים מקום
קבוע, אגל-אגל ומקומו על מצחי, חזי, צווארי.
הייתי כאילו שבוי בכישופי הימים האסורים, הימים הנוראים, שכך
באמת היו לי בעודי מנסה להתעלם מקיומם והגעתם עד למפתן ביתי.
אף פעם לא ידעתי מהיכן מגיעה ההשפעה של הימים האלו עליי ומדוע
דווקא  היא מתרחשת בימים האלו.
אני עדיין לא יודע.
אך כך תמיד היה.
ימי תחילת קץ השנה ועת פרוץ השנה שאמורה להיפתח במקום הביאו
אתם רוחות שאת ריחותיה ובישמה לא יכולתי לשאת.
אז לא נשאתי.
ברחתי.
בעצם נכון יהיה יותר לומר-הסתתרתי. הימים, ללא שעות או דקות,
ללא זיכרון ברור לאחר מכן מה בדיוק קרה-עברו.
כך גם יום כיפור עבר, לקח איתו ממני כמה וכמה פרוטות שלא היו
בנפשי, שעזבה אותי ולקחה איתה את
הרוח.
ביום נהיה לי חושך, ובלילה לא ישנתי, הים, שוב חזר לי הים
שהתעקש להופיע מול חלון ביתי, ולא יכולתי בכלל לראות אותו.
עמדה רוחי הממוטטת מול חלון הראווה הגדול-הוא חלון ביתי, ולא
יכולתי לעמוד אל מול השמש.
התחלתי בהתמודדות ותבוסה מלכתחילה, שניהם בחזית אחת
ניצבים-וכולם מכוונים כנגד דעתי, שאיימה על עצמה בהתמוטטות
רבתי שתיקח את כל מה שהיה לי או לא היה לי ולא תחזיר יותר.
וזה בדיוק מה שחיפשתי!
רציתי שכל שידעתי כל שרציתי כל שהרגשתי כל שהייתי-ייעלם ממני,
יילקח ממני, שלא יהיה קיים יותר בזיכרוני תודעתי או חיי.
ניסיתי בכל אי-כוחי למחוק הכל, והמאמצים היו ראויים.
ראיתי מולי את מה שעמד והרמתי גבוה גבוה גבוה ידיים בכניעה
מודגשת, רציתי תבוסה מהירה, ניצחון סוחף, רציתי להיסחף לכל
מקום שיהיה רק לא להישאר במקום בו הייתי וכך החלתי במין מסע
שכאילו לקחה נפשי החלטה לעבור בו.
יותר משנתיים או שש אני חושב, לקח הכל, עד שהתכסתי כולי בכל
אלו,
עד שלא יכולתי עוד,ונכנעתי לחלוטין..."

הפסקתי לכתוב בערך אחרי כמה שעות, אני מניח שעברו כמה שעות כי
ניצוץ האור של היום שאחרי, החל מבהיק פנימה אל תוך מה שנראה אז
כמו חדר מסרט רע שלא רציתי לראות, ובעצם היה ביתי.
לראשונה, יכולתי לעמוד מול האור הזה. אף פעם לא יכולתי לראות
בעיניי את הזריחה, הרגשתי אבוד מתמיד כשעלתה השמש מולי והיום
החל להיווצר. כל כך פחדתי תמיד מול החוויה הטבעית והמחזורית
הזו.
באותו בוקר, הצלחתי.
שיכור ומותש, הבנתי אז שהחוויה שאך עברה עליי באותו לילה,
הייתה החוויה שהייתי צריך עבור עצמי מזמן.
זה היה לילה של צומת בלתי מוסברת בה אסוני הביא בחובו את
גאולתי או לפחות את פיתחה, והבקבוקים האלו שגמרתי, כל הסיגריות
שעישנתי, בולמוס הכתיבה הבלתי נשלטת, היו כולם חובתי אל עצמי
ואל נפשי הקרועה לגזרים.
התרסקתי למיטתי.

זוגתי, מתברר, לקחה את עצמה בלילה ההוא, לנמל התעופה ותפסה את
הטיסה הראשונה שמצאה לאי קטן ליד יוון.
ארזה תיק מסודר, בגדים מקופלים קרטון סיגריות קלות ואת אשר
כינתה "האגו הפצוע שלה", ועפה לנקות את שניהם תחת השמש
היוונייה הקרובה.
שכרה חדר זוגי ליחיד ותכננה להיות בבריכה כל היום.
רק היא, המחשבות והאגו הפצוע.
נראה היה שלא יהיה מנוס עד שהדימום יחלחל לשפת הבריכה והדרך
למיטה בחדרה הזוגי הייתה קצרה למי שיציע את מה שהיא ביקשה,
אחרי שהבינה שלסבול לא בא בחשבון יותר בשבילה.
ומי לא יציע?!
זוהרת ומחויכת, שערה ארוך מתמיד,
והיא יפה. תמיד הייתה יפה כל כך.
היא פגשה אותו עוד ביום הראשון, על שפת הבריכה המדממת, הוא היה
תייר בדיוק כמוה.
הם בילו את כל היום על שפתה של הבריכה, עד אשר הספיק לה לדמם
והוא הציע לה כנראה תחבושת.
בעודי לא מצליח לסגור את הבקבוק בבית הצליח התייר לסגור
עניינים עם ה"לשעבר" שלי, כמה שעות אחרי שהסכימה עדיין לקרוא
לעצמה "שלי" .

באותו לילה, גזרתי אותה מעצמי (בנוסף לחלקים נוספים שנקרעו
ממני), והיא גזרה אותי מנשמתה, ואולי לא הייתה בה אף פעם.
מעולם עוד דרכינו הנפרדות לא צעדו באותם שבילים.
התעוררתי בבוקר שאחרי ומעולם לא חשבתי עוד על כל זה,
מאותו לילה, אני לא יכול לשתות יותר.
רק בלילות שמתמשכים יותר מדי אני עוד חושב עליה, רק כדי לראות
אם תהיה לזה אותה השפעה.