[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גידי בר-און
/
מספר חזק

לאחרונה הזדמן לי לבקר בבית החולים תל השומר.
שלומי טוב ותודה ששאלתם, אני רק ליויתי את אמא לבדיקה של איזו
בעיה. הגענו לפקידה חובשת כובע המעיד על קשרים מסוימים עם בורא
עולם. היא חייכה אלינו בנימוס והודיעה חגיגית שבעזרת השם נכנס
עוד כמה דקות, לחיוך השובה היא צירפה פתק מהוה עליו נכתבה
הסיפרה 16.
התיישבנו על הספסל בציפיה דרוכה לתורנו שיבוא. האולם היה מלא
מפה לפה באנשים שמצבם נראה באמת חמור, וזאת על פי הבעות הסבל
שהשתקפו מפניהם הצבעוניות.
הרמקול שהיה תלוי מעלינו קרא בקול בריטון: "גברת חמדת אבות
לחדר 207" ." או ", אמרתי לאימי, "מי אמר שהתור בבית החולים
עובר לאט? ". חשבון מהיר שעשיתי אמר לי שמקסימום עוד 15
פציינטים יעברו בטרם יגיע תורנו וטוב שכך. אני שונא בתי
חולים.
כל ביקור בבית חולים גורם לי לתופעות לוואי משונות כגון:
עקצוצים במקומות שונים בגופי, סחרחורות חוזרות ונשנות ואף
שיעול המלווה בליחה ריאתית על בסיס מים.
אחרי שעה וחצי של ציפיה, חשתי במבטים החודרים אותי מכיוון
מערב.
הבטתי לצידי וראיתי זקנה מצומקת גוף ומזוגגת עיניים, הבוחנת
אותי בחשדנות. " איזה מספר אתם?", היא שאלה . עניתי לה שאנחנו
מספר 16, והיא בחיוך של הקלה אמרה: "אני 10 ". "נעים מאוד",
אמרתי לה, ושבתי לסקור את מצב הצבע בתקרה. אני שונא בתי חולים
.
לאחר שעתיים נוספות ועוד פציינט בודד, החלטנו אני ואמא שנחטוף
לנו משהו לאכול, אבל משהו קליל כזה, כי עוד מעט יגיע תורנו
ואח"כ נלך הביתה ונאכל אוכל של אנשים נורמליים.
התיישבנו באפרופו המקומי והזמנו : מרקים, סלטים, מנות עיקריות
, קינוח וקפה, ובזאת סיימנו כי את השאר, אמרנו, נשלים בבית.
חזרנו למציאות בהמתנה, והתבשרנו שעוד פציינט התקבל. מספר 10
קיבלה מעין עוית מוזר בפנים ונראתה עוד יותר זקנה ועוד יותר
מפוקפקת. לפתע נשמעה צווחה, הסתבר שבחורה צעירה אחת, נקרא לה
מס' 8 , איבדה את המספר שלה. "לסוף התור!", פסק בהחלטיות של
שופט עליון , מס' 17 .  מס' 4 הואיל בטובו לצאת מחדר הרופא,
כשמשום מקום הופיע גבר בגיל העמידה והתחנן לנוכחים שיש לו רק
שאלה קטנה. כנראה שהייתה זו שאלה של חיים ומוות , אחרת לך
תסביר את העובדה שהבחור שרץ בפנים לא פחות משעה שלושים ושבע
דקות ועוד עשרים ושתיים שניות, ושבר את השיא האולימפי של מס' 3
הסנילית. מס' 10 כבר נראתה ממש רע בשלב זה. פניה התעוותו עד
לבלי הכר והיא פסעה הנה והנה תוך כדי מלמולים משונים.
היו אלה שעות הערביים המאוחרות, כשתפסנו בכוחות משולבים את מס'
12 ולהקתו מתחבאים מאחורי עציץ גדול, תוך שהם מנסים להתגנב
לחדר הרופא בניגוד לאמנת שיבא. "אני מאחר לעבודה..." , בכה
הנבל, בזמן שהכוחות המזויינים ליוו אותו לחניון. אני, בד"כ
בחור סבלני וחביב, התחלתי לחוש אי נוחות ברחבי מערכת העצבים
המסועפת שלי, ולא זו בלבד, אלא גם טיפות של ריר מוקצף החלו
לעשות דרכן במורדות שפתי.
אמא שלי היקרה, שקעה כבר מזמן בשנה עמוקה על כתפיה של מס'
23שנכנסה בעצמה לקומה עמוקה.
הפקידה עם הכובע חייכה אלי מבינות לכל מיני טפסים, ואני מיהרתי
אליה, אחזתי בגרונה ונהמתי בקול שלא הכרתי כשלי : " ר-ו-פ-א !,
א-י-פ-ה ר-ו-פ-א ?...." .
"זה.......יקחחחח....עוד...כככמה...דדקותתתת..", חרחרה הדוסית
המקבלת . אמא התעוררה בינתיים, והייתה מרותקת למהדורת החדשות,
שדיווחה על כל מיני דברים שוליים: פיגועים , ממשלה. שר האוצר
יבב בפריים טיים על קופה ריקה ועל כך שקשה לו.
"קשה לך הא?", שאג מס' 36 לעבר המסך," ואיזה מספר יש לאדוני?"
.
אח"כ ערכנו כולנו תפילת אשכבה המונית למס' 17 , גדול הפוסקים,
שכמו משה רבנו בזמנו, לא זכה להגיע לארץ המובטחת.
קריאת הרמקול קטעה את ההספדים: " גברת בר-און לחדר 207.." .
דומיה נפלה בקהל.
מס' 14 הייתה הראשונה להגיב: "שודדים!, שודדים!...", ציווחה
בסופרן מרשים . ההסלמה נמשכה, המונים צבאו על משרד הקבלה,
והחלו לעשות שמות בכל מה שנקרא על דרכם.
ניצלתי את המהומה וגררתי את אימי,כל עוד נפשנו בנו, לעבר חדר
הרופא.דרכנו נחסמה כאשר מס' 10 , עיניה צהובות וניביה מחודדים,
חסמה בגופה את הדלת וכולה נחושה במניעת דרכנו אל האושר.
שולחן הזכוכית התנפץ בקול גדול, כשהוא סוחב אחריו אישה קטנה,
זקנה ומרושעת. ביד רועדת פתחתי את הדלת , ונכנסנו פנימה, אמא
ואני . יכולתי להשבע ששמעתי כינורות מנגנים. אור חזק נצץ בחדר,
כאשר דוקטור גבעון נכנס, הילה מקיפה את כל גופו, ועיגולים
שחורים את עיניו. הדוקטטור חייך אלינו בבוהק שיניים ושאל : "
איזה מספר אדוני?" .
את מה שקרה אחר כך, אינני זוכר במדויק. כל שידוע לי הוא שהרופא
ציווה עלי מס' שבועות של מנוחה, ואף רשם לי כדורים כחולים
כאלה, מהסוג השמור לפסיכים מקצועיים בלבד.
עכשיו שלומי מצויין, ותודה ששאלתם. ואמא? . היא תהיה בסדר ,
בעזרת השם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בן לאדן, מה
לעשות, יוצר
אצלי הרבה יותר
אמפתייה מאשר
ג'ורג' בוש
הקטן. תודו שגם
אצלכם.
ככה זה עם
תימנים.

אחד בוש ונכלם


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/2/02 10:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גידי בר-און

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה