לתום - ליום הולדת 17 שעוד יבוא.

מוות ישבה על אדן החלון של הקומה השביעית, תלויה על בלימה:
גופה היה כולו מחוץ לחלון, ורגליה היו תחת לקרש מיטה, ותכלת
השמיים בהתה בה, החזירה לה בבואה. "אולי אני לא יפה יותר?"
שאלה ענן קטן וצמרירי, כמעט מחניק, אבל הענן נשף בבוז לעברה
ורץ הלאה להדביק עננים גדולים יותר, כאלה שאלים מיתולוגיים
זרקו מהם ברקים ורעמים. "אז מה אני בעצם? ואם נניח הייתי עוברת
ברחוב ורואה את עצמי. זאת אומרת. שאני לא עצמי, שאני מישהי
אחרת, אז הייתי מסתכלת על עצמי - זאת אומרת - עליה? - ואם היה
עומד לידי בן, מישהו נחמד - אז הייתי מסובבת את הראש שלו
לכיווני - לכיוונה - ואומרת לו: "תסתכל על זאתי - השווה!?""
מוות סובבה את ראשה סבוב מושלם של 180 מעלות, כמו כמה מבני
משפחת הינשופיים, והירוק שבדשא וגם האיים החומים אפורים שבו -
אלה שחזקו את הצהוב שבו ואת הדעה שבעצם הוא בכלל די שדוף, נבטו
אליה בחוסר אמפטיה אפרפר-עכבורי. בשל כך - ובשל דברים אחרים -
נתקפה הרהורים המלטיים. "ואולי בעצם כדאי לי למות? - זאת אומרת
- לזרוק את עצמי עכשיו מכל הקומות ומכל החלונות - ופשוט -
לוותר על הכל? - הרי לאף אחד לא יחסר הפרצוף שלי - אז מה אכפת
לי כבר לגמור עם זה וזהו. ויהיה בזה אלמנט נקמתי -
זאת אומרת - עכשיו הפרצוף שלי יהיה טבוע כל-כך עמוק באדמה שאף
אחד לא יוכל להתעלם ממני." היא צחקקה לעצמה צחקוק קטן
פסבדו-מרושע מתחת לשפם וירטואלי, ולטפה לעצמה את זקנקן התיש
הוירטואלי. עתה השתחררה מבלימת המיטה, והוציאה רגל אחר רגל
מתחת לקורת המיטה, ואזנה את עצמה - מעשה פקיר - על אדן החלון,
ושלבה את הרגליים בתנוחת לוטוס מושלמת - סגולה בהירה - ללא כל
סיוע מצד הידיים. מוות השתעשעה להתנדנד על אדן החלון כאשר הרוח
הצהובה הבהירה שליטפה את פניה כסכין מכוסה לבד, מגבירה את קצב
הנדנודים ותדירותם. היא פזמה לעצמה תחת אותו שפמפם ממש את אותו
פזמון ילדים ידוע ולבן שהייתה מפזמת במין עליצות סגלגלה לאחותה
הקטנה תחייה ולכלב שלה - קרברוס, בעת שנדנדה אותם בנדנדת החרדל
בגן השעשועים:

נד, נד, נד, נד,
רד, עלה, עלה ורד!
מה-למעלה?
מה-למטה? -
רק אני,
אני ואתה;
שנינו שקולים
במאזנים
בין הארץ
לשמים.

מילות השיר פתע נטענו מטען שנהבי כפני מתים קרירים, וגם צחקוקי
שוליים אפלים. "נו - אז לקפוץ - או לא לקפוץ? - זאת השאלה. מה
אכפת לי כבר-" אמרה מוות תוך שהטתה עצמה אחורה ונפלה בירקרקות
נועזת ושוות נפש אל תוך החלל - ישר אל תוך שמלת מלמלה ורודה
שהתאימה לה בדיוק למרות שהייתה שייכת לה כשהייתה בת שלוש והיום
השתייכה לתחיה. "יפה -" גיחכה לעצמה. "יזכרו אותי כשאני בפסגת
יופיי! -" ופרצה מיד עם תום המילה הבוהקת האדומה האחרונה בצחוק
סגול לבבי. היא פרסה כנפי מלמלה ורודות והביטה אל עבר שקיעת
קיטש טכניקולור, שמסביבה מעופפים טווסים מסורסים
זהובים-אמוצים. על רקע השקיעה היה כתוב כחצוב בסלע "THE END"
כמו בסרטים מעידן הזהב ההוליוודי. מוות חייכה לעצמה חיוך
טורקיז שלו ורענן, ועפה במעוף ירקרק-חרוץ.

אייר התשנ"ט
כ"ו לעומר.