היא הולכת לקנות דברים הביתה כי המקרר שלה ריק והיא קצת רעבה,
בדרך היא עוברת בדואר לראות אם יש משהו, משם היא ממשיכה למכולת
של צביקה, קונה מהרשימה במסלול הקבועה שלה, קודם כל הגבינות,
אחר כך הירקות ורק אז היא נותנת הצצה קטנה בעיתון לראות מה
חדש, אבל היא אף פעם לא קנתה אחד כי לדעתה "זה ביזבוז של כסף,
בשביל מה לקנות ולקרוא את בעיתון כשיש לך את זה מול העיניים
ברחוב". היא מגיעה הביתה ומניחה את הדברים במקום והולכת
להישטף, היא מסריחה מזעה כי היא כל היום הסתובבה בעיר בחום
ו"כוס אמק אין בעיר המסריחה הזאת עבודה פנויה!"
יוצאת מהמקלחת לוקחת לעצמה משהו קטן לאכול, ומכינה קפה, איכשהו
היא תמיד מצאה נחמה בקפה ולחם עם גבינה לבנה. יושבת מול
הטלוויזיה חושבת שאולי יש משהו חדש, מהר מאוד מגלה שטעתה ומכבה
"יותר מדי גרסאות לדודו טופז או אידיוט אחר שישאל שאלות וייתן
משימות".מחליטה ללכת לחדר השינה, אולי היא תצליח ללמוד משהו כי
יש לה מבחן ענקי עוד שבוע והיא לא מצליחה להושיב את עצמה על
התחת וללמוד, אז לרגע בלי להרגיש עוברת שעה והיא הצליחה ללמוד
כמו שצריך שני פרקים וחושבת בציניות "יופי עכשיו נשארו לי רק
עוד עשרים ואחד פרקים, עוד שבת בלי לבקר אותו, הוא בטח כבר שכח
איך נראים הפנים שלי". בין מחשבה כזאת לחברת היא מצליחה ללמוד
עוד חמישה פרקים ומפסיקה "נראה לי שנשרף לי השכל". הולכת למטבח
ומכינה לעצמה עוד קפה, עוברת למרפסת לנשום קצת אויר, נהיה לה
מחניק בתוך הדירה, היא מתישבת ומסתכלת על הים, הוא מזכיר לה כל
כך הרבה, הוא מזכיר לה אותו, את הפעם האחרונה שלה איתו ביחד
בים, היא סיימה את הקפה אז היא קופצת למטבח להכין לעצמה מנה
שלישית "עוד אחד אף פעם לא מזיק", אבל היא מגלה שנגמר לה הקפה
אז היא מרימה טלפון למכולת של צביקה, הבן שלו ענה לה הוא לא
זכר אותה אבל זה לא הפריעה לו לקחת כתובת ולמסור לה שהוא יהיה
שם עוד עשר דקות, היא מנתקת וחוזרת לים, אליו, לשיער שלו,
לחיוך שלו ולפופיק המושלם שלו, היא כאילו מכריחה את עצמה
להיזכר, מכריחה את עצמה לבכות, שיכאב לה, רק שיפסיקו להגיד לה
כל הזמן שהיא החלימה מהר מדי ושהיא שכחה אותו ואת השלוש שנים
שלהם ביחד. צילצול בדלת מעיר אותה והיא הולכת לפתוח את הדלת,
מתחילה לפתוח את הדלת בלי לשים לב למי שמאחוריה, היא מרימה ראש
בשביל לראות מי שם ישר לתוך הלבן בעיניים של מי שעומד מולה ,
לרגע היא חשבה שזה הוא אבל תפסה את עצמה "יא מטומטמת תפסיקי
לדמיין", חוזרת למציאות אבל זה היה מאוחר מדי בשביל להודות
לשליח כי הוא ראה שהיא קצת מעופפת אז לקח את הכסף והתחיל לרדת
במדרגות, היא צועקת תודה לכיוון המדרגות, נכנסת הביתה, עושה
לעצמה קפה חזק וחוזרת לחשוב, עוצמת עיניים ובוכה.
היא החביאה או שרפה את כל הדברים שהיו מעלים בה זיכרונות, חוץ
מתמונה אחת שלהם ביחד ביום ההולדת שלה, היה לה קשה מאוד
להתמודד עם יותר מדי דברים בבת- אחת אז לרוב היא היתה מסיתה,
מחביאה, מסתירה ומתמודדת איתה יותר מאוחר, אם היא היתה
מסוגלת.
היא קברה אותו תרתי משמע מתחת לשכבות שכבות של אדמה וניסיונות
שכחה.