באחד מימי יולי, כשהאוויר היה מחניק והלחות בעיצומה, שרון חשבה
שיהיה זה מצויין לרדת לים ביום שישי, ככה לפני כניסת השבת.
להשתרע מול הגלים ופשוט לחכות ששום דבר מעניין לא יקרה ולצפות
בשמש היורדת אט אט ומפנה את מקומה לשלטון הירח. היא לקחה את
תיק הצד שלה, את הגופיה השחורה הצמודה והחצאית הגזורה עד
הברכיים ואת הכפכפים. וברצועה אפרפרה, ירדה עימה, סינדי,
הלברדורית.
שרון היתה כבת 20, גיל שבו אפשר כמעט הכל ואין מחויבות עדיין,
אלא רק לעצמך.
שערה היה שחור, לא מי יודע מה - לא כמו הבלונד הטבעי או
התלתלים
הבקבוקיים של התימניות. סתם שחור פחמי, אבל היא למדה לחבב אותו
ולא הביטה לצדדים.
שרון מצאה לה חלקת חול נטושה ובה התיישבה.היא שיחררה את סינדי
מהרצועה וזו קישקשה בזנבה, רצה סחור סחור ומתישבת לבסוף סמוך
לשרון.
במרחק מה מהחוף על הגלים נראו גולשים צעירים. היא העריצה את
תנועתם הגמישה והמאוזנת על משטח העץ שנראה לה מרחף על גלימה
כחולה שנעה כל הזמן, באינסופיות כזו מעגלית, במן קרב שכזה בו
הם מנסים לנצח ולאלף את הגלים השובבים ולהכניעם לבסוף.
היא הביטה אל עבר אופק הים הנשקף ממנה: כחול מסביב עם גוון מעט
ירקרק. גלים נשברים ושוב עולים, לוקחים עוד שאיפה אחת ואז
ברעימה נופלים בשנית. שוקעים במים, נשאבים, מתפזרים, מתאחדים.
מלח בשערה, צינה בעורפה,גופה שיכור מריחו של הים. שוכבת על
החול העוטף את כולה, חשה במליחות המים הנוגעים,מלטפים את כפות
רגליה. גם היא מתאחדת עם הגלים ועם האדמה.
מה יקרה אם היא תלך פתאום לקראת האופק הזה שאחרי הים,פשוט תצעד

לה,תביט רק קדימה ואז כשהמים יגעו בסנטרה,תדע שאין עוד דרך
לחזור והים יקח אותה אליו, יאחוז בה בחיבוק של דוב. יאסוף אותה
אליו ואז היא באמת תתאחד עימו, עם הגלים....
שרון חשה פתאום מנומנמת, היא החליקה את המגבת שהביאה עימה מתחת
לעורפה ושכבה דוממת. עיניה עצומות, נשימתה מתחדדת מהריח החריף
והממכר של הים.
הזמן עובר מהר כשמנמנמים או יותר נכון כשישנים.שרון עברה לממד
של הזיות
וחלומות, אך פתאום הקיצה שוב לשמע נביחות של כלב...סינדי.
היא פקחה עיניים וראתה בחור צעיר הנועץ בה מבטים ואת סינדי
נובחת ושולחת בו מבטים מאיימים.
שרון התישבה,מיצמצה עיניים כדי לחדד את ראייתה.
הבחור היה באמצע שנות ה20 לחייו, כולו ספוג במים וגרגרי חול
בפניו ובשערות ראשו. הוא לבש חליפת גולשים כחלחלה. עיניו
הירוקות הביטו בה מסוקרנות, משועשעות.
הוא אמר: "קצת מסוכן לישון פה".
מחייכת: "לא כשיש לך חברה כמו סינדי" מלטפת את ראשה בחום,
הלברדורית לא עזבה אותה אף לרגע ולא חדלה לנהום לעבר הצעיר.
עיניה של שרון פנו להביט אל האופק, שנראה יותר מתמיד אדמדם
ויפה.
"כן השמש כבר שקעה, בואי נלך סינדי" הכלבה השתתקה, מקשקשת
בזנבה.
בעודה אוספת את המגבת אל תוך תיק הצד שלה, אמרה: "דרך אגב,
ראיתי אותך בים היום" מביטה בצעיר בבישנות. "אתה גולש נהדר,
אתה מקצוען?"
הוא חייך: "זה רק תחביב להעביר בו את הזמן"
שרון קמה ופנתה ללכת. הוא אמר: "אז נראה אותך שוב מתישהו?"
ראשה פנה אליו, מחייכת ,ממתיקה סוד: "אולי...."