לפעמים יוצא לי לבהות  
באיזה שהוא שיר במדור הספרות
יש משהו מרגיע
בצורה שבה המילים מודפסות
משהו שגורם לך
להאט קצת את הקצב
גם אם לפעמים זה קטע
לא יותר מדי חכם
שאם היו רושמים אותו כפסקה או כשורה ארוכה, כמו זו למשל
הוא היה נראה סתמי
גם אם כתב אותו משורר בעל שם
אבל כתיבה בחריזה
נראית לפעמים ילדותית ופזיזה
וחרוז נמלץ נראה מאולץ
למרות שחיבורו כרוך במאמץ
בחריזה מסורגת
זה קצת יותר מורכב ונחמד
למצוא מילה שמתברגת
וזה גם נשמע יותר מלומד
ואולי זה סתם תסכול קל
של כותב שירים בגרוש
מעין קנאת משוררים אשר מרבה שירה