היא יושבת במרכז החדר.
לפניה מונח סכין, חד כתער.
היא מרימה אותו בידה, חשה את חודו, חשה את עצמה.
היא מתמכרת לתענוג הכאב.
צמרמורת קלה עוברת בה כאשר היא מקרבת אותו לצווארה, מחליקה
אותו לאט לאט...שהכאב ימשך.
אור הנורה מתעמעם, נחלש..אור היום כמעט הלך ושקיעה של שלווה
נשארת כמזכרת למה שהיה.
קול עורב נשמע מחוץ לחלון, היא פותחת את עינייה, מביטה אל
החלון, העורב והשקיעה מתמזגים לציור.
היא מסיטה את מבטה ומביטה בסכין.
מחזיקה אותה כלפי מעלה, אל התקרה, מסתכלת עליה.
דמעה מתחילה לזלוג, היא עוברת דרך לחיה לעבר פיה.
עוד דמעה נופלת עושה תחרות עם קודמתה, וכך הן ממשיכות לעשות.
"חכה לי" היא אומרת
מורידה את הסכין, מקרבת אותה אל בטנה.
זעקת כאב חלשה נשמעת. אבל עכשיו היא מאושרת.
היא בתוך הציור. ביחד איתו.