העולם נתקע. העולם נתקע בלולאת זמן והוא חוזר על עצמו שוב ושוב
בתקופת זמן של 107 שנים. העולם נתקע והכל בגלל שחבורת טיפשים
מיהרו להציל חיים של כמה מאות אנשים ולא חשבו על התוצאות.
העולם תקוע וכל מה שאני יכול לעשות זה לספר לכם את הגירסה שלי
לסיפור.

הלכתי לי ברחוב כשפתאום מישהו תפס בכתפי, הסתובבתי וראיתי
אותו, האיש שהציל את חיי, זקן לבן עד הברכיים, עיניים ירוקות
ומפחידות ופנים מקומטות. נבהלתי, לא כל יום איזה זקן תופס אותי
ברחוב, שאלתי אותו מה הוא רוצה ממני והוא אמר לי "אל תדאג, אני
כאן רק בשביל לעזור לך" הייתה בעיניו כוונה טובה ולכן שאלתי
אותו "איך אתה רוצה לעזור לי? אני לא צריך שום עזרה" חיוך עלה
על פניו והוא אמר "אתה תמות היום בתשע ועשרים ושתים דקות בערב"
עכשיו היה לי ברור שהוא סתם משוגע ולא באמת בא לעזור לי. נתתי
לו דחיפה קלה והוא נפל על הרצפה, כל האנשים ברחוב הסתכלו עלי
כאילו שאני מפלצת, מפיל זקנים ברחוב, שני בחורים באו ועזרו לו
לקום, אני השפלתי את מבטי והמשכתי ללכת כשהזקן צעק מאחורי "אתה
חייב להאמין לי! אתה תמות היום! אתה חייב להאמין!" הצלחתי
לשמוע את אחד הבחורים שעזרו לו לקום אומר לזקן "אל תדאג,
אלוהים יתן לו את מה שמגיע לו, אתה לא צריך להתעצבן..."

הגעתי הביתה, שעה שמונה וחצי, לא הצלחתי לשכוח את הזקן, הוא לא
יצא לי מהראש כל היום, עוד שמעתי את הצעקות שלו, אולי היה בזה
משהו, אולי הוא ידע משהו שאני לא ידעתי, אולי הוא צדק, אולי...
דפיקה בדלת, נגשתי לדלת והצצתי בחור, זה היה הוא, הזקן. מה
לעשות? לפתוח או לא? אולי כדאי להקשיב למה שהוא אומר, אם הוא
באמת משוגע אני כבר אמצא דרך להעיף אותו מהבית שלי... פתחתי את
הדלת ולפני שהוא הוציא מילה שאלתי "איך אתה יודע איפה אני
גר?", הוא הוציא נשימה כבדה וביקש להיכנס, בחנתי אותו וראיתי
שהוא נראה לא מזיק, סימנתי לו להיכנס. התיישבנו בסלון והוא נתן
הצצה בשעונו, החלטתי לעשות כך גם אני, 20:35, מתי הוא אמר שאני
אמות? תשע וכמה דקות? הוא הסתכל לכיווני ואמר "אין לנו הרבה
זמן" זה התחיל לעצבן אותי, הוא לא מסביר מי הוא ולמה הוא פה.
"תקשיב טוב" הוא אמר לי "אתה חייב להאמין לי" עוד פעם הוא
והאמונות שלו... "טוב, טוב, אני מקשיב, אולי תגיד כבר מה שאתה
רוצה להגיד". "אם אתה בטוח שאתה רוצה את זה ככה..." הוא אמר
"אני נוסע בזמן". טווווב, מספיק עם זה, תפסתי אותו ולקחתי אותו
לכיוון הדלת, פתחתי את הדלת, התכוננתי לזרוק אותו לכל הרוחות
כשהוא הוציא מכיסו חפץ קטן ומוזהב, זאת הייתה השרשרת שגרושתי
קנתה לי ליום ההולדת שנה לפני שהתגרשנו! "מאיפה יש לך את זה?!"
צעקתי ודחפתי אותו על הקיר. רצתי אל החדר ופתחתי את המגירה,
השרשרת הייתה שם. חזרתי אל הכניסה לבית, הזקן עדיין היה שם
מתנשם ומתנשף ושאל אותי "אתה תמה?", "מאיפה יש לך את זה?"
חזרתי על השאלה, "שב" הוא אמר לי, התיישבנו שוב. הוא נתן לי את
השרשרת, הסתכלתי בה וראיתי שהיא השרשרת שלי כי היה חרוט בה
'ליום הולדתך ה29 באהבה ממיכל', וגם על השרשרת השנייה היה כתוב
אותו דבר, 20:41, הייתי מוכן להקשיב לו.

השעה 21:18, הוא כבר גמר להסביר את כל ההסברים שלו והכל היה
מובן לי, יצאנו מהבית לכיוון האוטו שלי, היו שם כמה שיחים
בבניין ליד, הצעצוע שלו היה מוסתר שם בדיוק כמו שהוא אמר, הוא
הוציא אותו מהשיחים, לחץ על כמה כפתורים וזה התחיל, גלים יצאו
מהמכשיר וחתכו את האוויר, רעש של צפירה, והרגשה של עור מדגדג.
היו לי ספקות אבל לא היה זמן לספקות. הזקן היה הנכד שלי שחי
107 שנים בעתיד, הבן של הבן שלי (יש לי ילד בן שנה וחצי שגר
אצל גרושתי מיכל), הנכד שלי בא להציל את הסבא הזקן שלו, אני,
מהתרסקות המטוס על תל אביב. הוא סיפר לי שזאת היסטוריה בשבילו
ומאז שגילו את המסע בזמן כל מי שהיו לו קרובים בת"א חזר אחורה
כדי להציל אותם, באמת נראה ריק פה, כל המכוניות נעלמו ואין
אנשים ברחובות. הספקות שלי היו בגלל שהוא אמר שהמסע בזמן עדיין
חדש ולא נבדק כראוי וגם בגלל שכל שינוי של העבר גורם לשינויים
עצומים בעתיד. המכשיר היה מוכן לפעולה אבל אני עדיין לא הייתי
מוכן, הוא סימן לי להסתכל בשמיים, הסתכלתי, מטוס טס מעלינו,
כעבור כמה שניות ראינו בו פיצוץ, השעון אמר 21:21, אין לנו
הרבה זמן, סימנתי לו ללחוץ וזה קרה...

הזקן אולי הציל את חיי אבל השאיר אותי תקוע בלולאת זמן לנצח,
התוצאות של הצלת רוב תושבי תל אביב גרמו לשרשרת אירועים שגרמה
לכך שהמסע בזמן לא יומצא ואם הוא לא יומצא אז לא תהיה אפשרות
להציל את תושבי ת"א מההתרסקות ואם כך אז הם ימותו והמסע בזמן
יתגלה ואז באמת יוכלו להציל אותם, אבל אם כך אז המסע בזמן לא
יתגלה ולא יוכלו להציל אותם ואז כן יצילו אותם ואז לא ואז כן
וכך זה חוזר וחוזר וחוזר... וכל העולם תקוע.






זה הסיפור הראשון שלי ואני מקדיש אותו לקז'ואל גירל (נטע
טלמון). נטע את נתת לי את ההשראה לכתוב בבמה ועל כך אני מודה
לך עד מאוד.