כבר עבר זמן רב אך אני עדיין התמונה הזו מסרבת לצאת מראשי.
היום לא היה מיוחד ולא ניכר בהרבה רגעים הסוטים מהנורמות
הרגילות של היום יום.
הלכתי עם אבי לסופרמרקט בכדי לקנות מספר מוצרים לכבוד ארוחת
יום השישי. לאחר מספר דקות של הליכה באותם מעברים צרים
המעוטרים במדפים שמתנשאים לגובה של עשרות מטרים, אבי נעלם משדה
הראייה שלי , אני חושבת שהוא הלך לפתוח בחיפוש נרחב אחר סוג
מסוים של ריבת תפוזים דלת קלוריות.
התיישבתי בפינה על חתיכת עץ עם רגליים שאולי פעם קראו לה ספסל
ופתחתי במין משחק שבו אני אוהבת לשחק כשמשעמם לי, הסתכלתי לעבר
האנשים השונים אשר עברו לידי וניסיתי לנחש מה מסתתר מאחורי
אותם מסכות פנים אדישות.
ראשון עבר לידי זוג קשיש, פניהם היו מקומטות ועייפות, ידיהם
רעדו אך למרות זאת הם החזיקו אותם בהתמדה רבה. לפי הברק הנצץ
בעיניהם היה זה ברור שהם מאושרים , שלא משנה מה היה או מה
יהיה, תמיד יהיה להם זה את זה.
שנית עברו לידי אב צעיר ובתו הקטנה שצעקה בהתלהבות לעבר כל
ממתק שראתה, והאב שהיה מובך מתשומת הלב הרבה שמשכה בתו רק
חייך, צחק, הרים את בתו בידיו, נתן לה נשיקה וחיבק אותה חזק כל
כך שלרגע היה נראה כהיו הם מחוברים זה לזה.
לאחר עברו לידי שתי נערות צעירות שהלכו בהתרגשות רבה ברחבי
הסופר כהולכות על מסלול האופנה. ממה שהצלחתי להבין מהציטוט
הבלתי נמנע לשיחת השתיים, הם באו כדי לקנות מעדנים לכבוד חנוכת
הדירה החדשה ששכרו השתיים. בעוד הן דיברו כל אחת השלימה את
משפטי השנייה וצחוקם היה כה מדויק ושלוב זה בזה כניתן להן
סימון האקשן.
לאחר עבר לידי זוג צעיר, הם חיפשו סוג של ספגטי. האישה חיפשה
בפנים מיואשות בין כל הסוגים שהקיפו אותה, והבעל נשען בידו
האחת על העגלה ובידו השנייה ניסה לחבק את אישתו כילד ביישן
בכתה ו' היוצא לראשונה עם בת. היה ברור שהם מאוהבים זה בזה מעל
הראש.
החלום בהקיץ שעבר בראשי באותה עת נקטע ע"י אנחה ארוכה ומיואשת.
הבטתי לעבר מקור הקול העגום. הדבר הראשון שראיתי היה מגב
ומטלית. הבטתי מעלה וראיתי איש.
בפניו היו חרוטים קמטי כעס,ייאוש ויגון, פיו היה מקומט מטה ,
עיניו היו ריקות, חשוכות, מוסתרות מקמטי העייפות שסבבו אותן,
הבעת פניו היתה כשל כלב זקן, נטוש שנותר ללא מחסה ביום גשום
וחורפי ואין מי שיתן לו נחמה.
בכל חיי לא נתקלתי בהבעת פנים כה אומללה וחסרת אונים. האיש הזה
הזיז את המגב באיטיות, הביט בכל רגע בשעון כמחכה כבר לסוף...
הוא הביט על האנשים שנכנסו מבחוץ עם נעליהם המכוסות בוץ
הדורכות על המרצפות שרק הרגע הבריק וצחצח.ושוב, חזר על אותה
אנחה...
בימים אלו אם אני מרגישה עצובה אני נזכרת בו ומתנחמת במידה
מסוימת שמבי העגום בעיתים הוא עדיין טוב יותר.
הבטתי בשעון ונזכרתי שאני צריכה לאסוף את ביתי מהחוג לבלט.
התלבשתי ויצאתי. המתנ"ס לא רחוק מביתנו לכן הלכתי ברגל. בראשי
היו מחשבות רבות על העבודה  ולא בדיוק הסתכלתי לאן אני הולכת
וכך מעדתי על משהו. הבטתי לאחור לראות מה גרם למעידתי, זו
הייתה קופסת שימורים ריקה, חלודה ששימשה איזה חסר בית ככובע
לאיסוף מטבעות מהעוברי ושבים. הבטתי אל פניו כדי להביע מין
הבעת פנים של התנצלות וראיתי אותו.
זה היה הוא, אותם קמטים של כעס, ייאוש, דאגה ועצב, אותו פה
מקומט מטה, אותם עיניים ריקות, חשוכות ומוסתרות ואותה הבעת
פנים אומללה וחסרת אונים רק שכעת הייתה היא כבר חרוטה באופן
רשמי על פניו.
הוצאתי מספר מטבעות מארנק העור שלי והמשכתי ללכת. אני לא יודעת
מה גרם לי לעשות זאת, אך הסתובבתי אחורנית פסעתי כמה צעדים
אחורה, התכופפתי אליו ושאלתי את השאלה שעמדה בקצה ראשי צוברת
אבק במשך כל כך הרבה זמן, מחכה לתשובה. שאלתי: "למה אתה כל כך
עצוב...?" בעוד המילים יצאו מפי הבנתי את האירוניה בשאלה
הטיפשית ששאלתי בהסתמך על מצבו , אך עדיין רציתי תשובה.
הוא כיווץ את לחיו וסנטרו, עיקם את פיו למה שבסוף הפך לחיוך
ואמר בקול ענוג ועייף :"כי עד עכשיו, אף אחד לא טרח לשאול
אותי...".