1. העיר נחל פקוח בעיניי
ככה, היא שממה, שמיים, שירה.
פתאום הגיע מבחוץ רעד
אז מול עיניי היא משתנה.

פני אנשים מתחילים לצנוח.
הרעד עכשיו הוא רטט פנימי.
והעיר היא כאילו תמיד הייתה
בכי, בדידות, עוני וצעקה.

הרחובות סוגרים עלי
קולו השקט והחד של הפחד בהם
כי כבר קרה מה שעוד יקרה
פני האנשים מורגלים בלצנוח
ופני



הרחובות סוגרים עלי והעיר אט-אט מתחדשת.
מבעד לדמעה היא נושמת את נשימותיה כעת.
דרך עין מימית העיר מלאה ביופי
כך, היא מפל, הרס, שירה.
פחד ותקווה רוקדים בחצי חשכה,
בעיר שעלולה כל רגע להירדם.

2. העיר היא תמיד הייתה
רחובות ואנשים שנושמים בהם
פני האנשים מוסיפים לצנוח
כאילו בכי בדידות וצעקה ישמעו לעולם.
בחצי החשכה רוקדים פחד ותקווה
וחצי חיוך עולה בפנים צונחות,
העיר נחל פקוח בעיניי
ממשיכה לזרום.

העיר היא תמיד הייתה
ממשיכה לזרום בעיניי
מוסיפים לצנוח פני האנשים
בפנים צונחות עולה חיוך
כאילו פחד ותקווה ירקדו וישמעו לעולם.

3. ממשיכה לזרום ממשיכה
עלולה להירדם, ממשיכה
הרחובות סוגרים עלי
ממשיכה לזרום ממשיכה
לי מותר לישון, לה אסור. ממשיכה
הרחובות סוגרים עלי
ממשיכה לזרום ממשיכה ממשיכה
הרחובות סוגרים עלי, ממשיכים
הדמעה מונעת מעיניי להירדם
ממשיכה לזרום ממשיכה
המים הכחולים נצבעים אט- אט באדום
ממשיכה לזרום ממשיכה.
ממשיכה, לפחות עד סוף הערב.