מיקאל אמיר / 04 |
כבשיערו של אהובי, אחי
ארחץ במימיי עיניו
עת, החמלה צורבת מלח
בזרמיו אבודי הזמן.
הוא ינום בחיק זהב חולותיו
מדמם בשמשות מטוטלת.
מגולל גליו גלוי קצף -
ינפץ צדפיו עלי בזעמו סודות נשכחים.
ואני אתן לו את ולס מותי היומי
ואת ברק החלוף של רוחי
להטביע בילדיו נושמי העומקים,
עד היוותר ממנו מדבר טבול מאובנים.
תודה למגי על ההערות הבונות והעינייניות
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|