לפני שנים רבות, או באותה מידה גם בימינו אנו. בממלכה רחוקה,
או עשרים דקות מהבית שלך. חיה לה נסיכה בארמון ענקי עשוי
שנהב.
שמה של הנסיכה היה אוולין, אבל עובדה זו לא משנה הרבה, משום
שגם ככה כולם קראו לה "הנסיכה". הארמון באמת היה ענקי ובאמת
היה עשוי כולו שנהב. מחדר המיטות ועד המקלט,  מהשירותים
המלכותיים ועד מנורות הגן. הוריה של הנסיכה - המלך והמלכה
(שבאופן אירוני,  אלו באמת היו שמותיהם), היו עשירים. ממש
עשירים. עושרם היה כה רב, שכבר לא נמדד במספרים.
באותם ימים, הייתה הממלכה עצומה. היא השתרעה על פני עשרות
אלפי מילין והיו בה יותר אנשים מאשר בסין. העולם באותה תקופה
היה מקום הרבה יותר יפה. לא היו מפעלים ובתי-חרושת, עורכי-דין
ופאנצ'רמאכרים. הייתה רק כמות מספקת של אנשים רעים בשביל ליצור
איזון, וגם אלו לא היו כל כך רעים. אנשים היו תמימים יותר והיו
מסמיקים לשמע המילה "נשיקה". מסיבות היו מלאות בריקודים
קלאסיים ובשמלות ערב ולא באלכוהול וסקס. הקיצר - הכול היה טוב
יותר. ולמרות הכול, הנסיכה הייתה עצובה.
המלך והמלכה, שחוץ מהיותם מלך ומלכה, היו גם הורים טובים,
ניצלו את כל משאביהם בכדי לנסות ולשמח את הנסיכה. הם הביאו
ליצנים, לוליינים, פייטנים ואמני סטנד-אפ. הם שכרו קרקס שלם
שיופיע בחדרה של הנסיכה, לקחו אותה לכל ההצגות בממלכה ואפילו
קנו לה מערכת DVD. הם הביאו את טובי הרופאים, הקוסמים
והפסיכולוגים. שילמו לאוקופנטריסט, להומיאופטית ולרופא אליל
אחד. הם אפילו מצאו מומחה לחיוכים, שלאחר ניסיון טיפול בנסיכה,
יצא לגימלאות וחזר בתשובה. טובי הכמרים, האחיות והרבנים הגיעו
לארמון השנהב, אך לשווא. הנסיכה נשארה עצובה.
ביום הולדתה העשרים, החליטו ההורים המסורים לעבור לשלב הבא.
בעזרת צוות פירסומאים, הם הפיצו כרזה בכל רחבי הממלכה. ובכרזה
נכתב בזו הלשון:

"לכל המעוניין;
הנסיכה אוולין עצובה.
כל הניסיונות לשמח אותה על בתהו.
אנא עיזרו לנו!
האדם שיצליח לשמח את הנסיכה,
יזכה בידה ועד חצי המלכות.
נא לפנות לארמון השנהב, רחוב המלכות 4, הממלכה.
או באינטרנט - www.princess.com.
בתודה מראש,
המלך והמלכה".

במהלך החודשים הבאים, החלו לנהור אלפי אנשים אל הארמון. האנשים
היו לרוב אותם ליצנים, להטוטנים, רופאים ואנשי-דת, אותם כבר
זימנו המלך והמלכה. אך מעת לעת הייה מגיע טיפוס משונה זה או
אחר, עם רעיון מטורף כלשהו בניסיון לשמח את הנסיכה. אנשים
מיוחדים מאין כמוהם הגיעו באותם הימים לארמון והמקום הפך
לקרנבל גדול של אושר.
בין המתחרים היה פרופסור לידג'ווד - המומחה העולמי לדברים של
מה-בכך. הוא הגיע עם המכונה המפורסמת ביותר שלו - "החיוכומט" -
או "מכונת החיוכים", בשמה העממי. המכונה הייתה מלאה אורות
קטנים שהיבהבו ללא הרף ומדי פעם אף השמיעה בלימפ! אך למרות
הצלחתה הגדולה בעולם כולו, לא השפיעה אף במעט על הנסיכה,
שנשארה עצובה.
ברנש מוזר נוסף שהגיע הייה ג'רמי איפסיק. ג'רמי איפסיק הייה
זאומורף, מה שאומר שיכל הייה להפוך עצמו לכל חייה שחפץ להיות.
הוא השתייך לקהילה כלל עולמית ומאוד מצומצמת של זאומורפים,
שכללה למעשה אדם אחד בלבד - ג'רמי איפסיק.
הוא הציג את עצמו לפני הנסיכה ואז הפך לפיל, שועל, ארמדיל,
זברה, כלב-ים, חזיר, שבלול, תרנגולת, יוקו אונו, ספוג-ים
וארנבת. לאחר שסיים תרגיל מדהים זה של שינוי-צורה נעלם ג'רמי
איפסיק כלא הייה. חיפושים רבים נערכו במשך חודשים, אך לשווא.
המוחות הגדולים של אותו הדור הגיע למסקנה שקיומו של זאומורף
בעולם איננה אפשרית מבחינה מדעית ומסיבה זו נעלם ג'רמי לעד.
האמת היא, שג'רמי פשוט הפך עצמו ליצור חד-תאי ונשאב לתוך מערכת
האוורור.
גבר נירוטי בגיל העמידה, בשם ג'ק סוונסון הגיע לארמון ביום
הראשון של הסתיו. הוא חילק לכל תושבי הארמון את "סוכריות הפרג"
שלו. הסוכריות השפיעו בצורה מאוד מעניינת על כולם ולמספר ימים
כמות הצבעים בעולם גדלה בצורה משמעותית, או לפחות כך כולם
טענו. בסופו של דבר נגמרו הסוכריות וג'ק ברח מארמון כשערב רב
של אנשים דולק אחריו בדרישה לעוד סוכריות פרג.
הנסיכה ניסתה את סוכריות הפרג המופלאות, אך לא הייתה להם השפעה
עלייה כלל וכלל והיא נשארה עצובה.
עומר אלחלם הציג לפני הנסיכה את מופע הכבשים שלו, שאין זה
המקום לפרט עליו. גם ניסיון זה כמו אלפים אחרים עלה בתהו.
והנסיכה נשארה עצובה.
כך עברו הימים, שהפכו לשבועות. השבועות בתורם, הפכו לחודשים
וכך עברה שנה. והנסיכה חגגה בעגמומיות את יום-הולדתה העשרים
ואחת. ארבעים ושבעה שפים, מהטובים שבממלכה, טרחו ואפו עוגת שש
שכבות מכוסה בשוקולד, מרציפן, אגוזים, ריבת חלב וכל שאר הדברים
הטובים שיש בעוגות. הנסיכה בהתה בעוגה באדישות והמלכה נשפה
בשבילה על הנרות. "אולי תספרי לנו כבר מה הבעיה?" דרש המלך.
"אני עצובה" ענתה הנסיכה ועיקמה קלות את שפתיה. "אבל למה את
עצובה?" שאל המלך בייאוש. "סתם..." השיבה הנסיכה ופרשה לחדרה
באלגנטיות שיש רק לנסיכות. המלך והמלכה הביטו אחד בשני במבט
מיואש ולא אמרו מילה.
באותו היום הגיע אמיל לארמון. אמיל הייה בחור צעיר, גבוה ורזה
בצורה מגוכחת כמעט. היה לו אף ארוך ומחודד ועיניים שובבות. הוא
לבש תמיד את אותה גלימה ירוקה ואת אותו כובע מרופט עם נוצה.
אףאחד לא הכיר אותו באמת ואלו שהתיימרו להכירו, תיארו אותו
כעלם גמלוני ומגושם שמסתובב בחוסר-מעש ממקום למקום ולא עושה
שום דבר חשוב באמת.
אמיל באמת הייה כל מה שאמרו עליו, אבל גם הרבה יותר.
הוא עבר בארמון בדרכו ממקום אחד לאחר, או בחזרה ממקום אחר
לאחד. הוא נכנס למטבח וניסה למכור לצוות הבישול המלכותי כמה
מפיסלוני העץ הטיפשיים שלו. פיסלוני העץ היו באמת מאוד טיפשיים
ואף אחד אף פעם לא קנה באמת פיסלון. אבל אמיל נהנה ליצור אותם
ונהנה עוד יותר לנסות למכור אותם בידיעה מראש שאף אחד לא יקנה.
הוא אף פעם לא ביקש כסף תמורת הפיסלונים, רק מזון ומקום לישון.
תמיד היו אנשים טובים שנתנו לו פת לחם ומיטה ללילה. בבוקר הייה
עוזב אמיל ומשאיר פיסלון מטופש כמחוות תודה. הפיסלון תמיד הגיע
בשלב זה או אחר לעליית הגג של אותו בית בו עצר ללילה שם לא עשה
הרבה בלבד לצבור אבק. הממלכה הייתה מלאה בבתים של אנשים טובים
בהם ניתן למצוא פיסלון מטופש מלא אבק בעליית הגג.
באותו יום נכשל אמיל בניסיון למכור פיסלונים לצוות המטבח
המלכותי. הוא נכשל בכך בצורה כה טובה עד שנמלא כולו אושר ופצח
בריקוד. המשרתים החלו אט אט להצטרף לריקוד, עד שהמטבח כולו
הייה ריקוד אחד גדול. כשאפסו כוחותיהם ישבו כל המשרתים וצחקו
ביניהם על דברים שיכולים להצחיק אנשים רק אחרי ריקוד שכזה. הם
סיפרו לאמיל על הנסיכה העצובה ועל הניסינות לשמח אותה ועיניו
נצנצו לרגע, עיניו נטו לעשות כך לפעמים. הוא ביקש לראות את
הנסיכה ונלקח לחדרה.
אמיל נקש על דלת חדרה של הנסיכה וכשלא שמע תשובה פתח אותה
באיטיות. הנסיכה ישבה על מיטתה ובהתה באמיל בעצבות.
"נסיכתי...", הוא פנה אליה בהיסוס וקד קידה.
"שמעתי על מצבך האומלל וחשבתי שאולי יהיה בכוחי לעזור...".
הנסיכה הביטה בו מבלי לשנות את הבעתה.
"התתלווי אליי?" שאל והושיט את ידו.
הנסיכה היססה למספר דקות עד שלבסוף נטלה את ידו של אמיל וקמה
ממקומה.
הם יצאו מהארמון והחלו ללכת בשביל עפר. הם עברו בשדות התירס
הזהובים, חצו את היער השחור והלכו בתוך כפרים קטנים מלאים
באנשים קטנים.
לבסוף הגיע להר ירוק וגבוה שנישא מעל לממלכה. אמיל משך אחריו
את הנסיכה במעלה ההר עד שהגיעו לפיסגתו, שם הושיב אותה ונשאר
לעמוד.
הנוף שנשקף מההר הייה עוצר נשימה. הממלכה כולה נפרשה לעיני
הנסיכה וכל היופי שבעולם נח תחת רגליה בעוד היא מביטה בשמש
השוקעת מעבר לים הכחול שנראה באופק.
"אני אלך עכשיו אוולין" אמר אמיל וכך עשה.
אוולין הביטה בנוף המדהים שלפניה. הייתה זו הפעם הראשונה במשך
עשרים ואחת שנות חייה שהייתה הנסיכה לגמרי לבדה. היא הביטה על
הנוף וחייכה.