זה התחיל עוד ביסודי, ג'אדי תמיד סבל מכאבי בטן נוראיים בבית
הספר.
היו ימים, בהם נאבק עם קיבתו דקות ארוכות - ולעיתים אף שעות,
הכל בשביל לשרוד עוד שיעור ועוד שיעור עד סוף היום.
אף רופא לא מצא מה הבעיה, וג'אדי המשיך לסבול.
זו הייתה הרגשה כאילו מתחוללת לה מלחמת עולם בתוך ביטנו של
ג'אדי.
הוא היה צריך למנוע בעזרת שרירי הרקטום את חדירת האויב, ותמיד
הצליח במשימתו - לא משנה כמה קשה היא הייתה.

אך יום אחד, הכל התפרץ החוצה.
ג'אדי נסע לטיול כיתתי אל עבר ישוב נידח בצפון, ובגלל שאיחר -
לא הספיק לנהל את הישיבה היומית שלו בחדר הריחני.
עוד לפני שעלה על האוטובוס, ג'אדי הרגיש ניסיון פריצה, והחל
לחשוש... אך אמר - זה בטח עוד התקפה כמו שאר האלפים אשר הבסתי,
ועלה על האוטובוס.

כאשר התפצלו לקבוצות בתוך היישוב בעת מעין משחק של "לך אחר
הרמזים", הרגיש שוב ג'אדי את ההתקפה, אך היא הייתה קשה מנשוא.
ג'אדי לא יכל לזוז
חבריו קראו לו, והוא ניסה ללכת עוד צעד או שניים, אך הרגיש שאם
ישחרר את המחסום, ייכבש השטח הקדוש.
הוא קרא להם ללכת קדימה והוא כבר ישיג אותם...
הוא ניסה להשתמש בשיטת ה "אם לא יוצא מלמטה, אז יצא מלמעלה" -
אך שום דבר לא עזר
האויב היה איתן מתמיד, נחוש לדרוש את מה ששלו - אוטונומיה
לאזרחיו השחומים.
ג'אדי היה במצב אנוש, הוא ראה אישה צעירה, שוכבת לה בחיקה מחוץ
לביתה וקוראת עיתון
אלפי מחשבות עברו במוחו של ג'אדי באותה השנייה.
הוא דמיין כיצד הוא ניגש אליה ומבקש ממנה להשתמש בחדר הריחני.
אך ג'אדי היה ביישן, וכמה דקות אחר כך , הבין מה המשפט "מי
שמתבייש, מתייבש" אומר.
כאשר הבין שהובס, החליט ג'אדי לעשות את ההחלטה האמיצה של
התאבדות
הוא פשט את מכנסיו, אך לפני שהבין מה קורה... הכל השתחרר
החוצה
גדודים שלמים של חיילים שחומים - שרק רצו אוטונומיה, לצאת
החוצה.
לרוע מזלו של ג'אדי, תוכנית הנסיגה לא פעלה כראוי, וג'אדי
התלכלך כולו, ובבושת פנים - ולאחר שלא מצא שום פיתרון יעיל חוץ
מללבוש את מכנסיו הפוך כדי שלא יראו את השטח הכבוש, החליט
ג'אדי להשלים עם התוצאות, והמשיך ללכת אל עבר חבריו.

הסוף היה טוב, במשך השלוש שעות הבאות, אף אחד לא שם לב למבושיו
של ג'אדי, וג'אדי חזר הביתה בשלום, ובילה את השלוש שעות הבאות
בניקוי ארצו מאזרחים מזוהמים.