בתוכי עכשיו פותחים ישיבה
של אמת, של מוסר, של הטוב והרע.
התכנסו להם אלה לדון בשקידה,
על מי שאני ועל מה שקרה.

האמת מתלוננת על שהיא כאובה,
והמוסר מתלונן על שאין לו תקווה,
הטוב משתתק כשרואה את הרע
ואין איש מדבר כלל על מה שקרה.

זהות מתפוררת, בפנים אין תקרה,
אין מי שיציל, שיקרא לעזרה,
עברו כבר שנים מאז ששמחה בי ביקרה,
עברו כבר שנים מאז מה שקרה.

חוויות מתוקות הן רק זיכרון,
האהבה טובעת בים דיכאון,
נגמרה השלוה, נגמר הדמיון,
כשזה קרה, נעלם הבטחון.

על מי שאני אני לא מדברת,
זהותי עמוק בתוכי מסתתרת.
כי עליך עדיין אני לא מתגברת,
ודלת לבי שוב בצער נסגרת.

בתוכי עכשיו סוגרים ישיבה,
האמת ברחה לה באיזו סירה,
המוסר התבלבל, הסתכסך עם הרע,
והטוב לא מוכן כך לנהל אסיפה.

ושוב זהותי נשארה לא סגורה,
ושוב האמת שינתה לה צורה,
ושוב דיכאון ושוב השתיקה,
כי בכלל לא דיברו שם על מה שקרה.