היינו שני אחים.
אחים, אבל חורגים. את אחי אמצנו כשהיה בן שנה.

שיחקנו יחד, למדנו יחד, הלכנו יחד, גדלנו יחד. הכל עשינו יחד.
לא כאחים, אלא ממש כתאומים. אהבנו אחד את השני.

בוקר אחד הלכנו לשחק במגרש המשחקים. באמצע המשחק הכדור עף לנו
לשיחים. הלכתי להביא אותו. לא האמנתי למה שראו עיניי. היה זה
אחי שעמד מולי. איך יתכן שהוא עומד מולי כאן בשיחים, אם הוא
בעצם מחכה לי במגרש שאחזיר את הכדור?

שפשפתי את עיניי והסתכלתי שוב והוא לא היה שם יותר. הייתי בטוח
שדמיינתי, אבל אז הרגשתי מכה חזקה בראש. איבדתי את ההכרה לכמה
שניות ואז כשפקחתי את עיניי ראיתי אותו עוד פעם עומד מולי.
הפעם היתה לו אלה ביד.

שוב פעם שפשפתי את עיניי, ושוב פעם הוא כבר לא היה שם, ושוב
פעם הייתי בטוח שרק דמיינתי, ושוב פעם הרגשתי כאב חזק בראש,
ושוב פעם איבדתי את ההכרה לכמה שניות.

כשהתעוררתי דם כיסה את כל פניי. זה לא צחוק, הילד הזה פצע אותי
בצורה רצינית. צעקתי מהר לאחי במגרש שיבוא לעזור לי. הורגים
אותי כאן.

הוא רץ אליי מהר, וסיפרתי לו הכל. אבל הוא בכלל לא הקשיב לי.
הוא נעץ את מבטו בילד המוזר הזה. פתאום הם התחבקו אחד עם השני.
לא הבנתי איך ולמה. הילד הוציא מהכיס שלו עוד אלה ונתן אותה
לאחי ושניהם ביחד החלו להכות בי.

התחננתי שירחמו עליי ושיניחו לי, אך זה לא עזר. עוד מכה ועוד
מכה. עוד פצע ועוד פצע, ואני כבר גוסס. צעקתי אל אחי: "אני אח
שלך! למה אתה מכה אותי? עזור לי! עזור לי!"

אחי חייך אליי, התקרב ולחש: "דבר נפלא קרה לי היום. מצאתי את
אחי האמיתי. תראה כמה הוא ואני דומים"

"אבל מה עם כל השנים שעברנו יחד? ולמה אתה מרביץ לי בכלל?
פגעתי בך איכשהו?" שאלתי.

הוא חייך, נתן לי עוד מכה, ומכאן אני כבר לא זוכר.