הלכתי לראיין את הכותבת הצעירה, הגב' שזר בגלל...  בעצם למה?
מה, מה קרה? נשברה הקערה? לא הייתה לי תשובה. העורך לא שלח
אותי, גם לא היה שום לחץ של קוראים סקרניים ובכל זאת הלכתי.
בדרך התרשמתי מהאביב הפורח ומהעובדה שעל דלת  הבית היה כתוב
בפירוש: "כאן גרים באושר ובאון הרבה משפחות, כולל צפרירה ודני.
ממול הייתה קליניקה מוזרה. שלושה גברים עמדו שם עם הצופ'ציק
שלהם חשוף והמתינו. מעת לעת ניגש אחד מהם והרטיב את הדשא, עם
הצופ'ציק שלו. היו גם כמה זבובים, אבל לא ספרתי אותם.

"בחור צעיר?" פתחה לי את הדלת במכנסיים קצרים וחולצת בטן קצרה
עוד יותר, "כנס, כנס בבקשה."

התמוגגתי. האמת, מאוד הופתעתי למצוא אחת כזו צעירה בפתח הבטן.
אני לא נתתי לה יותר מ.. טוב, לא חשוב העיקר שהיא באמת יפה,
אילו ראות מפותחות, ומה שיושב עליהן עוד יותר מרשים. נדמה לי
שלא לבשה חזיה. כפרה עליה.
"אימא." מישהו בא לראיין אותך."

עכשיו באמת אכלתי אותה. אז זו לא היא, זו הבת שלה. ואני חשבתי
שיש לה רק בנים, כך לפחות חשבתי. בינתיים  הסתובבתי בדירה
והרמתי את מכסה הסיר במטבח, כדי לראות מה מתבשל. שום דבר
מעניין לכתוב לקוראים לי. לעומת זאת מהמחשב יצאו קולות רמים של
ויכוח. נורא התחשק לי להציץ לתוך הקרביים שלו, אבל אז הופיעה
היא. אני המום, אני נדהם. אלה דברים שלא אוכל לספר לקוראים
שלי. מה יהיה?

"כן, ידידי הצעיר? מה אוכל לעשות למענך? תשתה משהו חריף?
טקילה, וודקה, יין לבן?"
גמגמתי, "לא, אני.... אסתפק בקצת מים."
"מים?, מי שותה היום מים? לא חבל על כל טיפה?" משכה בכתפיה,
"נו, מילא." גב' שזר מזגה לעצמה כוס קפה גדולה וסימנה בידה את
המקום לידה. "שב," ציוותה, ואני צייצתי כחתול מיוחם.
"כן", חייכה, כשהיא משכלת רגל על רגל, מגלה טפח ומכסה טפחיים,
"על מה רצית לראיין אותי הבוקר?"
כבר צהריים, אך לא רציתי לריב איתה על ההתחלה.
"הערב אני רוצה לשאול אותך על המלצות עורך. מה דעתך עליהם?
"המלצות עורך?" ראיתי איך הדם זורם החוצה מפניה, מכסה את כל
הרצפה. "רגע," אמרה
ומיהרה להביא סמרטוט ודלי . עזרתי לה לאסוף, גם התלכלכתי קצת
ומצצתי קצת. היה דווקא די טעים. חסר קצת מלח,  אבל בהחלט
סביר.

"המלצת עורך? אה כן. תראה בחור צעיר. כל המסחרה שיש לכם שם,
מרתקת. נושא לתחקיר בטחוני. כל העורכים העורכים הצוציקים עם
חתימת הזקנקן, או המגלומנים שחושבים שרק את היצירות של החברים
שלהם צריכים להמליץ, או הידעונים שחושבים שכמה שפחות המלצות
יעלה את הרייטינג של עצמם. אני מזמן הפסקתי להתרגש מהעניין הזה
בצורה רצינית, למרות שיש עורך אחד שיש לי קשר טלפתי איתו.
כשאני כותבת משהו באמת טוב הוא גם מאשר. אבל אל תשכח. רק אחד.
אתה שם לב. אז אני ממשיכה לכתוב להנאתי. מי שירצה, יקרא אותי
כאן ומי שלא, ימצא אותי יום אחד במקום אחר."

שמעתי היטב את האיום בקולה, אבל פחדתי לשאול.
"...וחוץ מזה, תראה," אמרה כממתיקה סוד, אחרי ששמה חמש כפיות
סוכר בקפה שלה אבל לא בחשה. ", היצירות שלי המומלצות לא מגיעות
בסופו של דבר לצהובונים, אז מה זה משנה ?" החיוך שלה מאוזן על
אוזן די הפחיד, אני חייב לומר אז התקרבתי לשמוע יותר טוב. גם
השיניים שלה לא מי יודע מה. אולי חידדה אותם במיוחד בשבילי, לך
תדע מה ילד יום או לילה.

התחלתי לחוש רע, "למה את מתכוונת?" לחשתי אחרי שהתעוררתי
מעלפוני. מצאתי את עצמי שכוב על הרצפה,  הילדה הצעירה עושה לי
CPR מה שהיה די נעים, אני חייב להודות, אז עצמתי את עיניי
ואפשרתי לה לנשק וללטף אותי עוד קצת.

אבל בסוף צריך לקום ולהמשיך ללכת,  כי אני הולך להיות עם,
נכון?  אז התיישבתי.

"כן, שכחתי כבר מה שאלתי אבל נראה שלגב' שזר לא היה כל כך אכפת
כי היא הפסיקה בנקודה הכי פחות לא רלבנטית ומשם המשיכה:
"מישהו אמר לי פעם שהיצירות המומלצות עולות לבמה לפי תאריך
פרסומן."
"כן, צעקתי את זה אני יודע אז מה?"
"אז יש עקיפות של הסלבריטיז"
"נכון, אז מה."
"ויש מעקפים של חברים של חברים של חברים גם."
"נכון, So what?"
"ויש אנשים שלא אוהבים אנשים, אז הם דוחקים את כל המומלצים
לסוף התור. בקצב הזה אם תרצה לראיין אותי אחרי שיצירה שלי
הגיעה לצהובונים תצטרך לחכות עד שאגיע לבית אבות."
"יו, לחשתי זה עוד המון זמן נכון? את לא לובשת מסכה?..."

"נכון," צחקה  חן, "אני עכשיו בלי מסכה. כשאני עם, תחשוב שאני
בגיל של הבת שלי."

נפרדנו כידידים.
מחר אני חוזר לבקר את הבת שלה ואולי זו היא במסכה מה 'כפת לי,
כל עוד יש לה נשיקות מתוקות מיין ויודעת לעשות CPR עם אחת
כזאת, כף להתעלף לפחות פעמיים ביום.


אז למי בכלל איכפת מהמלצות עורך?