-"אתה, יש לך לב של אבן, אתה!"
בדרך-כלל אני לא מושפע מכאלה משפטים אבל כשזה בא
מהילה, אני נשבר לאלף רסיסים ומתפזר ברדיוס ענק על
כל הנגב.

הקרשים אצל אמיר, אמא של אורי מביאה בשר, אבישג מביאה
מנגל, המורה אמרה שהיא עוזבת מוקדם, והילה מביאה את
עצמה. וזה מה שחשוב. ל"ג בעומר בלעדיה הוא אש מאכלת
עצים ובליסת תפוחי אדמה חרוכים. ואיתה ל"ג בעומר זאת
החוויה הכי גדולה בחיים שלי. כשהיא אמרה שהיא אמורה
לנסוע עם ההורים שלה בל"ג בעומר, כולם רצו שהיא תוותר
על הנסיעה, כי היא גרה ממש מול המגרש, וצריך את המקרר
שלה, ולאחסן אצלה דברים. גם אני העלתי טיעונים הגיוניים,
אבל בתוכי רק רציתי לבלות איתה כמה שעות מול האש, בעוד
ניסיון נואש למשוך את תשומת ליבה.
כבר משתיים בצהריים  הצבנו שומרים במגרש בדיוק מול הבית
של הילה. עשינו עיגול גדול מאבנים, כמו כל שנה, כדי לסמן
טריטוריה. כתבנו בפנים ח' 1 ושמנו שומרים עם בקבוק קולה
ווקמן. הילה סיפקה כיבוד וירדה כל שעה לארח חברה לשומרים.
כאן נעשה pause ונסביר : הילה היא האדם הכי  מדהים בעולם.
סופרוומן. כמו כדור גומי שזורקים אותו בתוך חדר קטן
והוא מתחיל לקפץ בין כל הקירות הרצפה והתקרה.
כבר שנתיים אני אוהב אותה. והיא יודעת את זה. ולא ממש
אכפת לה.  ב 8 בדיוק האבות של יניב  וקובי הקימו מגדל
בגובה גורד שחקים, חיכו לחושך והדליקו את העיתונים
מלמטה. תוך 3 דקות המגדל קרס והמדורה התייצבה על גובה
של אש בכיריים.
הערב היה קסום. המורה וההורים הלכו די מוקדם והשאירו
אותנו לבד לגמרי. החלטנו שהפעם נשארים עד הבוקר, ויהי מה.
עשינו על האש, וכל אחד אכל  לפחות שלוש פיתות. שיחקנו בכל
מיני משחקי חברה מטופשים וגם כאלו נועזים שאורי למד מאחיו
הגדול. וכל זה לא ממש השפיע. כי אני הייתי המסמר,  המרכז,
השוס. כל הערב תקעתי בדיחות היסטריות וכולם רצו להיות איתי.
אבל כולם לא ממש שינו לי. הילה רצתה להיות איתי. כל הערב
היא חייכה אליי, עם הברק בעיניים והשיניים הלבנות.
כשהתיישבנו במעגל היא ישר רצה לשבת  לידי.
אפילו התחככנו כמה פעמים. בכל פעם שהיא דברה איתי היא
נפנפה בשער, וזה סימן שהיא נהנית, ואוהבת את מי שהיא
מדברת איתו. תאמינו לי, אני מכיר אותה טוב.  יש לי שעון
דיגיטלי, אבל לשם העניין המחוגים הסתובבו, הזמן עבר,
וכולם התחילו ללכת הביתה. לאט לאט הסתננו ילדים חזרה
לביתם,  בתירוצים שונים: "יש לנו טיול מחר בבוקר" ,
"אני צריך לרדת עם הכלבה" ,
" אני עייפה, אני רוצה לישון".
בסוף, בחמש בבוקר, נשארנו רק אמיר, אבישג, הילה ואני.
אמיר ואבישג  התבודדו להם בשק שינה ליד השולחן של האוכל,
והילה ואני נשכבנו ליד האש, שכבר הפכה לכמה גחלים שבקושי
בוערים. שכבנו ב T על שמיכה, אני שם את הראש על הבטן שלה,
כדי להרגיש אותה רועדת כשהיא צוחקת. ברקע, סתם כדי שיהיה
רומנטי, השמש התחילה לעלות והקרניים העדינות של הבוקר
כבר ליטפו את שערה, שהיה נטוי על השמיכה.
-"הילה"
="כן"
-"על מה את חושבת?"
="על כלום"
-"באמת על כלום? איך זה יכול להיות? המוח חייב לחשוב על
משהו, השכל חייב להתעסק בדבר כלשהו, הראש לא ריק"
="עלייך, אני חושבת עלייך, טוב?"

שנתיים. שנתיים אני מתכונן לרגע הזה. מתכנן בראש כל שניה,
מפנטז בלילה, מהרהר על זה כל היום, לא מצליח להתרכז בכלום.
הרמתי את הראש מהבטן שלה, הסתובבתי באיטיות, רכנתי אליה, עצמתי
עיניים ונתתי לה נשיקה.
לפתע הרגשתי דחיפה חזקה, שהעיפה אותי אחורה.
="אתה, יש לך לב של אבן, אתה!"
היא תפסה את השמיכה ורצה לעבר הבניין שלה, נעלמת מעבר
לדלת הכניסה  בכתפיים רועדות, משאירה אותי חצי עומד חצי
רוכן, לא מבין מה קורה. אמיר ואבישג כבר נרדמו, מכורבלים
ביחד בשק שינה. הסתכלתי עליהם, על  החלון של הילה,
והתחלתי לבכות. הדמעות נפלו על הגחלים, מכבות אותם
לגמרי, משאירות חתיכות עץ שחורות, מעלות אדים אחרונים  שהתמזגו
עם הערפילית של הבוקר.  לאט לאט התחלתי לאסוף
את האבנים שתחמו את המדורה, ובכוחותיי האחרונים התחלתי
לסדר אותן מחדש, מנסה לשמור על סימטריה. כשסיימתי התחלתי
ללכת לכיוון החלון של הילה. נעמדתי על הכביש בין המגרש לבניין
וצעקתי, בלי להתחשב בשעה ובשכנים- "הילה!!!"
התריס נסגר והחלון נפתח. הראש שלה בצבץ ממנו, לא יודעת
אם להסתכל או לא. העיניים שלה עברו ממני- למגרש, ואז חזרה
אליי, וחזרה למגרש, מנסה להבין באיזו צורה סידרתי את האבנים.
כשהבינה הביטה אליי וחייכה חיוך מתוק.
הבטתי אחורה אל האבנים ולא יכולתי שלא לחייך.
"אני? יש לי לב של אבן, אני."