הפצצה התפוצצה, האנשים מתו ואני? אני עדיין כאן עומד, (יותר
בכיוון של מרחף במקום) מסתכל הפעם על כלום שעדיין לא השתנה
למשהו חי.
אני מתחיל להסתובב במקום שבו היה פעם הבית שלי, מסתכל על
השארית של בני משפחתי הקרובים וחברי, רוצה לבכות, אבל מלאכים
לא בוכים או שזה בעצם רק אני כי תמיד הייתי כזה?
יושב מתחיל לחכות, עובר הזמן והוא עובר, מעשן סיגריה מלאכית
ועוד אחת עד שפתאום אחרי בערך 87,365,491,726 שנה בא אלי איזה
כלב מוזר, הוא הזכיר מן ערבוב בין כלב, זאב ולמה וככה עם הזמן
התחילו להופיע כל מיני יצורים שונים ומוכרים כאחד עד שבסופו של
דבר הופיע האדם, קצת משופר אבל עדיין, הוא כבר לא היה נראה כמו
קוף אלא כאילו הוא יצא מתוך משהו אחר.
אחרי שפגשתי אותו התחלנו לתקשר, מאחר ולא דיברתי עם אף אחד כבר
הרבה יותר מדי זמן (מצוין למעלה) פיתחנו שפה חדשה (למען הבנתכם
אני אתרגם אוטומטית לעברית), יפה, בלי קללות וזה לא שכל כך בלי
קללות אלא לא היה לנו צורך בזה.
לאחר חשיבה מעמיקה החלטתי שהאדם הזה בא מהחתול, אני חושב
שדווקא להמשך שלו יהיה יותר סיכוי מאשר לקוף, אחרי הכל הקוף
בדרך כלל לא נוחת על הרגליים שלו כפי שלמדנו.
ככה חיינו במשך שנים ארוכות וטובות עד שהגיעו עוד כמוהו,
החלטנו לקרוא לו גרשון ולחברה שלו גרדינה וכך יקראו לכל השאר
בני גרשוןגרדינה...
לאחר שנים שבני גרשון התפתחו והתפתחו והפכו לציוויליזציה
מפותחת למדי מכל הבחינות הם הגיעו (בערך 1050 שנה יותר מאוחר
ממנו) לאותה נקודה בה נלחץ הכפתור הכחול (ככה זה אצלם, לא אדום
כחול!) והוטלה הפצצה הפוסט גרעינית והשמידה את כולם.
אני שוב עמדתי באותו מקום, הפעם הייתי בטוח שלא יקרה לי כלום
עישנתי לי סיגריה מלאכית, שוב פעם ראיתי את הפיצוץ מתקרב אלי
בזמן שהוא מוחק את הכל באותו הזמן של כולם.
הפיצוץ עבר אותי, לא הספקתי לסיים את הסיגריה אבל הפעם הוא
פשוט עבר אותי.
התיישבתי על אותה האבן, הסתכלתי מסביבי, סיימתי את הסיגריה,
כיביתי אותה, הדלקתי חדשה וחיכיתי לדור הבא.