אני שוכבת במיטה ומביטה לתקרה.
תקרה לבנה, תקרה ריקה.
פעם במצב כזה, הייתי משתגעת,
ועכשיו?
שלווה.
פאקינג שלווה.
איזה כיף זה.
פעם שנאתי להיות בחדר שלי כל הזמן, חיפשתי רק לצאת מהבית.
ועכשיו,
אני בחדר שלי, ואני שלווה.
אף פעם לא הייתי שלווה.
הייתי תמיד מאוכזבת מדבר כלשהו בחיי.
תמיד היו לי בעיות/מענות/טענות.
ועכשיו, יש לי צרה אחת קטנה,
וחוצמזה,
שלווה.
צרה שהיא לא כל כך מרה, היא פשוטה וניתנת לפתירה.
עניין של מזומן. פתיר לחלוטין.
אז שלום שלווה, ברוכה הבאה למעוני הצנוע,
את תמיד מוזמנת, לזמן לא מוגבל.
איזה מדהים זה לשבת ככה סתם, ולהיות ברוגע מוחלט,
איך יכולתי להשאיר אותך בחוץ כל כך הרבה זמן שלווה שלי?
איפה היית כל חיי?
בעצם זה לא משנה איפה היית,
העיקר שאת כאן.