אתמול נשמתי את נשימתי האחרונה. היום אני כבר מתה.
אני שקופה. אם אני רוצה- אני יכולה לעבור דרך קירות, או דרך
אנשים. אני מבינה את שירת הציפורים, אני קוראת מחשבות. אני
הרוח, אני השמש, אני הכוכבים. אני מתה.
זה קרה כל כל מהר, דווקא שמחתי- כי לא רציתי שזה יכאב כמו שזה
כאב בשנה האחרונה. אפשר לומר שעכשיו יותר טוב, אם כמה שזה
אירוני לחשוב על זה.
אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני הולכת למות לפני גיל 15
הייתי צוחקת. כי הרעיון נשמע לי מגוחך. הייתי מלאת חיים. הייתי
בריאה.
הכל התחיל ביום ההולדת של חברה. הלכתי אליה, אבל המסיבה
הסתיימה מוקדם בשבילי, לא הרגשתי טוב, הלכתי הביתה.
עכשיו, שנה אחרי, אני כבר לא אשתתף במסיבת יום ההולדת. אני
יודעת שהיא מתכננת מסיבת פיג'מות. גם כן חברה.
לא כולם שכחו אותי כל כך מהר. אני יודעת שאני מתה פחות מ-24
שעות אבל הספקתי לבקר כל כך הרבה אנשים. כשאתה מת זמן זה כל מה
שיש לך, ונורא קשה לבזבז אותו.
ההורים שלי במצב רע. הם בסלון בוהים בחלל, אנשים באים ומנחמים
"עכשיו יותר טוב לה" "כבר לא כואב לה עכשיו" אני מקווה שזה
מנחם אותם אבל קשה לי להאמין.
את החברה הכי טובה שלי ראיתי בהלוויה, היא לבשה שמלה שחורה
ארוכה. נראתה מדהים- כל בני הדודים שלי הסתכלו עליה. כמעט שכחו
שגם אני שם. או הייתי. היא בכתה קצת, חיבקה את החבר שלה
בעיניים אדומות, ואז הלכה ומאז לא ראיתי אותה.אולי אני אקפוץ
אליה אחר כך לוודא שהיא בוכה. היא הייתה חברה טובה. היא תבכה.
החבר הכי טוב שלי לא בא להלוויה. בהתחלה קצת כעסתי אבל חשבתי
שאולי קשה לו. הוא ישב ליד המיטה שלי השנה האחרונה. שיישן קצת.
זה בריא.
אחרי ההלוייה ריחפתי אליו. הוא ישב על המיטה שלו והחזיק ביד
ספר שנתתי לו פעם. העיניים שלו היו נפוחות ואדומות. הוא הפך את
הספר- קורא את ההקדשה "לחבר הכי טוב שלי. ממני באהבה" הוא זרק
את הספר על הכרית, והתחיל לבכות. ישבתי איתו שעה ובכינו. מה?
רק בגלל שאני מתה אז אין לי רגשות? אהבתי אותו. ואני עוד
אוהבת.
אחרי הביקור הזה ביקרתי את החבר שלי, הוא לא בכה בהלוויה.
חשבתי שהוא מעמיד פני גיבור אבל הוא לא בכה גם אחר כך.
התאכזבתי ממנו, חשבתי שהוא אהב אותי.
נראה שאנשים עוד מרגישים משהו. שהם עוד לא איבדו הכל. לפחות
בינתיים- הם זוכרים. אני מקווה שהם עוד יזכרו. אני אהבתי אותם.


אני מתה, אבל עכשיו טוב לי. עכשיו כבר לא כואב. אל תשכחו.