אתם יכולים לקרא לי ג'ו. בהרבה שמות קראו לי, מאז היום שנולדתי
ועד היום, אבל אני חושב שאני הולך על ג'ו.
נולדתי בתור ילד פשוט, בן בכור לפועל שכר מינימום, ולא רק זה,
בשנה שבה נולדתי פיטרו את אבא בגלל שהוא לקח חופשה בלי תשלום
בפקודת השלטונות. אז ככה התחלתי.

אימא מספרת תמיד שנולדתי עם מלאך שומר. בכלל הסיפור עם המלאך
הזה כנראה די מסובך ואני לא בטוח אם מדובר במלאך או בעובר אורח
שניחם את אימא בזמן שאבא היה בעבודה.
כך או כך תמיד הוא היה ברקע, המלאך הזה.

אבא מצא עבודה זמנית, פועל בניין באחד מהמבנים הגדולים בעיר.
יום אחד כשהוא היה בעבודה, הוא שמע שני חיילים מדברים על פשיטה
על הכפר שלידו גרנו, במערה. הוא רץ מהר למערה ולא התעכב
להודיע על הפשיטה לאנשי הכפר, לתת להם זמן לברוח. ככה אני
נשארתי בחיים, אבל בכפר נהרגו הרבה ילדים אחרים. הוא הרגיש אשם
על זה מאז. הוא לא סיפר על זה לאף אחד כולל אותי והיו לו
סיוטים בלילה, כל לילה.

עברו השנים ואני גדלתי וגם האחים אצלנו בבית התרבו. אני התחלתי
ללמוד מאבא את העבודה ולנסות לעזור, בכל זאת, משפחה מרובת
ילדים לא יכולה להמשיך לעד על משכורת רעב של נגר. השלטונות גם
הם לא עזרו. הם המשיכו להטיל עלינו כל מיני חוקים וגזרות, אסרו
עלינו לעבוד פה, אסרו עלינו לעבוד שם, לקחו מאתנו מיסים על כל
דבר, ובכלל הקשו עלינו את החיים. אבל איך שהוא המשכנו.

אחרי שנה קרה דבר נורא. השכן שלנו מהכפר נעלם. לפני שהוא נעלם
הוא אמר לאבא  שהוא הולך להצטרף למלחמה נגד השלטונות. לאבא היה
קשה עם זה, זה שכן שהוא מכיר מילדות, ובגלל זה כשבא מישהו
וסיפר שהשכן שלנו נמצא, פצוע, באיזה מחנה, אבא מייד נסע לנסות
להוציא אותו. הוא אכן הגיע לשם ומצא אותו, פצוע קשה שמת באותו
ערב. אבא  יצא משם, באבל, בדרך חזרה הביתה, אבל כשהוא עבר ליד
קבוצה של מתפרעים, חשבו אותו לאחד מהם והרגו אותו.

אני ואימא באנו למצוא  אותו וקברנו  אותו במקום. ככה עבר אלי
התפקיד של ראש המשפחה.

ניסיתי לעמוד בו כמה שיכולתי, אבל לא הסתדרתי עם העבודה של
אבא. יום אחד התחילו להיות גם לי סיוטים בלילה. שאלתי את אימא
שוב ושוב על מה היו הסיוטים של אבא. היא לא רצתה לספר לי. ביום
שהיא סיפרה עזבתי את הבית. לא יכולתי לעמוד בבושה. אבא שלי
הפקיר את בני עמנו! נטש אותם בפני השלטונות!

שוטטתי חסר כל, עד שפגשתי רועה, שלקח אותי תחת חסותו. נשארתי
אצלו כמה שנים והרווחתי ככה קצת כסף.

אחרי שנים שלא ראיתי את המשפחה החלטתי לחזור לבקר אותם. קמתי
בוקר אחד ויצאתי לדרך.  הלכתי ברגל לכיוון הכפר, עייף ורעב
וממשיך. ביום השלישי  נפלתי. פצעתי את הרגל. לא יכולתי עוד
להמשיך ללכת. מולי ראיתי כפר. דפקתי בדלת של הבית הראשון ויצאה
אישה. יפהפייה, ואני ילד בן 18, התאהבתי. והיא בי. נשארתי אצלה
כמה ימים, אבל המשכתי.

קבלת הפנים בבית הייתה קשה. האחים לא קיבלו את זה שעזבתי
וכעסו.

ברחתי חזרה אל היפהפייה שלי והתחלנו לשוטט יחד. היינו דייגים
(ודי מוצלחים), ולאט לאט התחלתי  להשתלב בחברה שם. אהבתי את
העבודה, אבל השמועות הרבות על מה שקורה לבני עמי לא נתנו לי
מנוחה.
יום אחד, כשהייתי באמצע הים, הרגשתי שאלוהים מדבר אלי, ואולי
זה היה המלאך שאימא תמיד מדברת עליו. הוא אמר לי שאני קדוש,
ושאני צריך לעשות משהו למען העם שלי, נגד השלטון.

התחלנו לפעול. גייסתי לי פעילים ותומכים והתחלנו לתכנן תוכניות
. הייתי ענק. כולם הקשיבו לי, קראו בשמי ברחובות.  אני רציתי
בדרך השלום. חשבתי - אם נקרא בקול גדול מספיק, יקשיבו לנו. אבל
הפעילים שלי התחילו להיות חסרי סבלנות. הם רצו אלימות. נקמה,
ועכשיו, נקמה בכובש השולט עלינו.

נבהלתי. לא רציתי להיות רוצח! לא רציתי לפגוע באף אחד! בסך הכל
רציתי מדינה. ניסתי להרגיע אותם ניסיתי לדבר אתם, אבל הקריאה
לאלימות הלכה והתחזקה. לא נשאר לי אף אחד שיעמוד לצידי. גם
היפהפייה שלי, שאמנם דאגה לי וניסתה להרגיע אותי, לא יכלה
לעזור לי. ידעתי שאני צריך לעשות משהו. רציתי לעצור את הטירוף
שהתחיל לעלות סביבי ועוד בשמי. רציתי להתאבד ולא היה לי אומץ.

בסוף עליתי על רעיון. קראתי לחבר הכי טוב שלי, וביקשתי שיגיד
למנהיגים של העם שלנו איפה אני נמצא. ידעתי שגם הם מחפשים
אותי, כועסים עלי על שאני מקומם את השלטונות נגדנו, עושה יותר
מדי רעש. וחשבתי שאם אני אסביר להם שאני רוצה שלום, הם
יסבירו לשלטונות שאני לא מתכוון, ואולי גם יעזרו לי להרגיע את
העם.

אבל המנהיגים שלנו לא רצו לקחת סיכון. הייתי גדול, גדול מידי.
הם הסגירו אותי לשלטונות. רצו להיות בסדר, משתפי פעולה. עושי
שלום.
והשלטונות פתרו את המצב בדרך הקלה מבחינתם  - הוציאו אותי
להורג.  

אבל העניין עבד לרעתם. יכולתי להיות מנהיג לשלום. אבל אני מת,
ולא סתם מת. אני קדוש. קדוש מעונה, ואלפים קוראים לנקום את דמי
.

ותהא מלחמה.



לא קל להיות ישו הנוצרי.