אני יודע שזה ישמע לכם מוזר, אבל יש לי חבר ערבי.
ערבי לגמרי.
הוא גר בעזה, איפה שהתחילו להרוס בתים.
הכרתי אותו באינטרנט באיזה צ'ט פוליטי.
תתפלאו אבל הוא לא היה כזה קיצוני.
בהתחלה לא האמנתי לו. הייתי קצת מושפע מהתקשורת.
יותר נכון הייתי קצת מושפע מעראפת ומהשקרים שלו.
הייתי בטוח שכולם אותו חרא.

יום אחד נסעתי לבקר אותו.
מבחינתי זה לא בעיה להיכנס לעזה כי אני משרת שם באזור.
עם קצת קומבינות ושכפ"צ נכנסתי לבקר את מוחמד.
הוא ברך אותי יפה, הביא לי לאכול ולקח אותי לראות את החורבות
שנשארו מההתקפה האחרונה של צה"ל.
צה"ל, הארגון שאני משתייך אליו.
לא הפריע לו יותר מדי שאני לובש מדים ירוקים.
לא הפריע לו שאנשים בבגדים שלי ועם הנשק שלי יורים בעם שלו.
הוא ראה בי בנאדם נפרד.

כיבדתי אותו.
ידעתי שאיפה שהוא עמוק בלב אני רוצה להאמין לו.
איפה שהוא עמוק, ידעתי שהוא בנאדם טוב.
אבל היה לי קצת קשה להאמין.
ככה זה. כשכל מה שמלמדים אותך זה שערבים הם חארות ושצריך לירות
בכולם,
קצת קשה לך להאמין שהם לא.
כל מילה שהוא אמר שמעתי פעמיים.
פעם אחת בצד הטוב ופעם אחת בצד הרע.
ובשני הצדדים זה נשמע לי הגיוני.

מוחמד אמר לי שבבתים שהרסו באמת שלא גרו אנשים רעים.
פעם אחת שמעתי אותו אומר את זה בצורה של כאב,
ופעם אחת שמעתי אותו אומר את זה כאילו על מנת להשפיע עלי.
לעבוד עלי.
מוחמד אמר לי שהאנשים שצועקים ליד הבתים זה המשפחות שגרו שם
פעם.
פעם אחת היה לי עצוב על המשפחות,
ופעם אחת הייתי בטוח שהם משחקות אותה עצובות בשביל התקשורת.
ככה זה כשמלמדים אותך שכל הערבים חארות.

במידה מסויימת נהנתי מהביקור.
במידה מסויימת סבלתי.
חזרתי הביתה באוטובוס, ישבתי ליד ערבי.
הוא היה שמן ולא הצלחתי להחליט אם זה כי הוא אוכל הרבה או שהוא
סוחב עליו חגורת נפץ.
לא עשיתי כלום גם ככה כי לא היה לי זיין.
אני כזה בנאדם שמאמין בגורל.
אני מאמין שמי שאמור למות מת ומי שלא לא.
זה סתם כי נוח לי לחשוב ככה בארץ.
אני בטוח שאם הייתי גר בארץ אחרת הייתי חושב אחרת.
אני בטוח שאם הייתי גר בארץ אחרת לא הייתי שומע הכל כפול.

כשאנשים מהעם שלך מתחילים למות אתה חושב אחרת.
כאנשים שאתה מכיר מתחילים למות אתה נאטם.
וזה לא משנה מה יגידו לך, אתה לא תקשיב.
בגלל זה אני לא מאמין שיהיה פה שלום.
אולי אף פעם לא נועד להיות פה שלום.
אולי אנחנו כמו חתול ועכבר, אולי בחיים לא נחיה ביחד.
אולי גם הערבים חושבים ככה. אולי גם הם רצו להאמין אבל אז מת
להם מישהו.
ככה זה כשמלמדים אותך שכל היהודים זה חרא.

אולי הם אפילו יותר טובים מאיתנו.
אולי הם הקדימו לחשוב שאין סיכוי לשלום ושרק אם הם יהרגו את כל
היהודים יהיה להם שקט.
אולי הם צודקים ואולי הם לא.

חודש אחר כך שמרתי במגדל בבסיס.
באמצע השמירה ראיתי ערבי רץ לכיוון המגדל עם בקבוק תבערה.
פתחתי עליו בנוהל מעצר חשוד, אבל הוא  המשיך לרוץ.
דפקתי לו כדור בין העיניים.
אחר כך התברר שזה היה מוחמד ושהוא בכלל רץ כי בערה לו היד והוא
רצה לבקש עזרה.
ככה זה כשמלמדים אותך שמי שלא יורה הוא חרא.

הייתי רוצה להצטער עליו, כי הכרתי אותו.
הייתי רוצה להראות אנושיות ולבכות עליו.
אבל לא בכיתי. וגם לא הצטערתי.
פשוט סיכמתי לעצמי את העניין פעמיים.
פעם אחת חשבתי שמוחמד באמת רצה שמישהו יעזור לו,
ופעם אחת חשבתי שהוא פשוט רצה למות.

אח"כ התקשורת התייחסה אליו בתור אייטם תקשורתי.
התקשורת הפלשטינאית לטובתה והתקשורת הישראלית לטובתה.
וכל אחד הקשיב למה שהוא רצה להקשיב.

אבל אני לא יכלתי לחיות עם זה אז דפקתי לעצמי כדור בראש.
בסך הכל נראה לי שאני הכי חכם.
גם הרגתי ערבי,
גם הקרבתי את עצמי,
גם יריתי,
גם חשבתי שכל הערבים חארות,
גם חשבתי שכל היהודים חארות,
וגם צדקתי.