"אם יורדים לשורש הבעיה, אז כן, זה הסמים, אבל יש משהו עמוק
יותר, משהו נסתר יותר בנפש העדינה והכה רכה שלך", אמר היפה נפש
שהחליט לפצוח בשיחה מנעימת יום בתחנה המרכזית.
"לעזאזל", לחשתי בשקט לעצמי ותהיתי למה תמיד אני נדפקת בקטעים
האלה.. למה תמיד אלי נטפלים הטפילים האלה, חסרי החיים והחברים,
אלוהים, מה לעזאזל... " למה את לא עונה לי", קטע את מחשבותיי,
המפגר הזה. "חשבתי שהייתה לי שורת פתיחה די נעימה, בשביל לפצוח
בשיחה כמובן, לא יותר מזה.." , אמר בטון נעלב במקצת. ואני ,
אני גלגלתי את עיניי...
החלטתי פשוט להתעלם, והוא הבין אותי, אפילו קצת יותר מידי טוב,
דבר זה הפליא אותי. ידעתי שמשהו מוזר עומד  להתרחש, זה לא
הגיוני שהאיש יעזוב אותי בקלות כה רבה.

לאחר כמה ימים בדרכי לתחנה הקבועה, קלטתי אותו מרחוק, לא רציתי
לברוח, אז החלטתי שיהיה מה שיהיה אני הולכת לתחנה.
ככל שאני מתקרבת אני מרגישה את מבטו מוסט אלי במקצת ואת עיניו
בורקות, נבהלתי, אבל מה? מה כבר יקרה?
הוא באמת ובתמים האיש הכי מוזר שפגשתי. רק אני והוא היינו
בתחנה, ולכן כאשר עלינו על האוטובוס כמובן שהיו רק שני כיסאות
פנויים (בכל האוטובוס), התיישבתי והוא אחרי. לבי פעם בחוזקה,
מעולם לא הרגשתי כה מפוחדת ומבוהלת , זה היה חולני... ירדתי
ישר בעצירה הראשונה של האוטובוס, הרגשתי הקלה כה גדולה , מימי
לא הרגשתי כל כך טוב.
לפתע מישהו נוגע לי בכתף נלחצתי  ואפילו נדמה לי שיצאה צוויחה
קלה מפי.
אבל לא נורא זה היה דודו, מסתבר שהוא גר בקרבת מקום.