הרגליים שיחקו בחול העדין חופרות לעצמן שתי גומות זהות.
ממול השמש אותתה לעולם על סגירתו של יום נוסף
כשכנפיים אדומות כתומות ליוו אותה למנוחתה. המוח נדד
לאזורים אסורים של מין ובגידה, בעוד גופי מקרין לסביבתו
אנרגיה של שלווה וצניעות. מה חשבתי לעצמי כשסובבתי
את גבי ובמודעות מעט חסרה הנחתי לה לסמם אותי.
האם הסיכון העיר אותי, האם הביטחון העצמי המופרז שלי
שוב תבע את חלקו.
הדמות הזוהרת שהופיע למולי, מרחפת שני מטרים מהקרקע,
התחברה כמעט מיד לספר שקראתי באותו הזמן. היה עלי
להבין כי דמותי שלי ניבטת אלי והרצון העז להתנתק הוא
שגרר אותי להזיה הזאת.
שעה קודם לכן הלכתי בינות למטעי הזית מנסה לדכא את
שאריות הרצון הלא חופשי שלי, שוקל תוך כדי התשה עצמית
עם באמת יש עוד סיכוי. ההתכנסות פנימה והקפיצות
המדורגות לאירועים בעברי נידמו לי כמו התנהלותו של הזמן
בכיוון ההפוך. אני חוזר עוד ועוד לנקודת המוצע שמאז ולתמיד
תהיה נוכחת לא רק כנקודת ציון אלא כטוטם שאין להתעלם
מקיומו, טוטם דינמי ששואף בלי הפסקה לגדול לגובה ולרוחב,
משתדל להשתלט, כובש עוד פיסת מידע ומשלים את הפאזל
האישי שלי. פאזל שנדמה לעיתים כשייך למין האנושי כולו.
הלחישה הראשונה הייתה אי-שם ביבשת אוסטרליה והיא
התפייטה במאין ניגון חסידי כך: "קורא מחשבות בינינו".
לא משמעות המשפט היא שביקעה את הקרח אלה קיומו,
המבט החיצוני והפרשנות הקיצונית הם שטלטלו את הוויתי.
להצהרה כמו, העולם הוא לא אותו עולם מאז, אין משמעות,
המוות, כבר אז הבנתי, פוקד את כולם ויש להשלים עם קיומו
כמו עם קיומם של החיים.
חלקו התחתון של הטוטם הושלם, גופו היה קיים מלפנים אך
איש לא הבחין בו, המודעות, שהיא החוליה החסרה בפאזל,
דאגה בעצם תפקידה להבאתו לנקודת המיקוד שמול עינינו.
ציפורים שחורות מרחפות, כנפיים קרועות, לגיון חיילי ההיגיון
נגד צבא חיילי הניצחון, קרע ושיטנה, הבנתי את מבטי האהבה.
המשחק התנהל כמו בימים הטובים חוץ מהבדל מהותי אחד ויחיד,
הפעם הופיעו, ריחפו, כתוביות קטנות של הסבר לצד כל שחקן
ושחקן, יכולתי להבין סוף סוף מי נגד מי ומה מטרת המשחק.
טובים ורעים משחקים את התפקידים אליהם נולדו.