אני יושבת כאן
מפורקת לרסיסים,
ואני לא יודעת מה עושים,
כדי לגרום להם, לרסיסים, להיות חזרה באותו הרכב
של עיניים, פה אף ולב.

עשיתי כל מה שיכולתי-
התחננתי, בכיתי וניסיתי להבין.
וכשהבנתי שזה לא יעזור
שאתה לא תחזור
עקרתי אותך מחיי באכזריות.

וכל בוקר כשפקחתי את העיניים
לפני שהקשבתי לנשימתי הראשונה
התבוננתי בסדין
וראיתי עד כמה עמוקה
שלולית הדם שנפלטה מהלב במהלך הלילה.

לעיתים כששוחחתי עם הבריות
שספרו איזו בדיחה
היו אלה כמה שניות
בהן שכחתי אותך.
זמן חסד של שפיות
שהוזרק בדיוק רגע לפני
השגעון
ואי היכולת לדעת.

ילדה שכמותך,
ינקת את סיפורי סינדרלה ושלגייה
והאמנת,
שכמו שווסטלי המורד ונורית הנסיכה
התאחדו באהבתם
ולעזעזאל המלוכה
האמנתי שכך זה יהיה איתך.

רציתי רק שנאהב
ולעזעזאל השאר
רציתי רק שנאהב
ולא לשמוע אותך
מבטיח על המחר.

ואני לא יכולה להבין
איך נתת לי ללכת
אם אמרת שאתה כל כך אוהב.
כשעמדתי על צומת דרכים
איך לא הבערת באש
את הדרך שאינך עומד בסופה.
איך יכולת להישאר מאחור
ולהסתפק
בלנופף לי לשלום
אי שם ממני הרחק.