מוקדש בגעגועים עזים לאלה שעזבו אותי לטובת האדמה


בשיעור טבע למדנו על שרשרת המזון. היא אומרת שאפילו בן אדם
שהוא כמעט הכי חזק בעולם אחרי אלוהים, יכול להיות אוכל לדשא
בסופו של דבר. ואני כל השיעור חשבתי על סבא שלי, שהיה פעם
גיבור מלחמה, ושאפילו יצחק שדה, שהיה פעם איש חשוב, לחץ לו את
היד כשהם היו יחד בפלמ"ח, ועכשיו בטח הפרחים אוכלים אותו, ויש
להם הרבה מה  לאכול כי הוא מאוד שמן...
אחרי השיעור גיא מכתה ו'2 שוב אמר, שאם אני לא אתן לו את השקית
שוקו שלי, הוא ידקור אותי בסכין קפיצים שאבא שלו נתן לו. ואחרי
שנתתי לו את השקית, הוא זרק את הכובע שלי לפח, ואמר שמעכשיו
אני אביא לו כל יום שקית שוקו. למחרת הוא שוב לקח לי את השקית
שוקו. לא רציתי לספר לאמא, כי היא אומרת שילדים צריכים אנרגיה,
ושקית שוקו זאת פצצה של אנרגיה, ושהיא מוכנה להשקיע את כל הכסף
שבעולם בשביל ילדים בריאים, אבל אני יודע שהיא התכוונה אלי ואל
אורי ולא לגיא מ-ו'2. אם היא הייתה יודעת על גיא מ-ו'2, היא
בטח הייתה עושה הרבה רעש, וגיא היה מאוד כועס...
בערב אכלנו סלט חסה, ואני חשבתי כל הזמן על זה שאני אוכל את
סבא, ומעניין איזה חלק שלו נכנס לי לפה עכשיו. חשבתי גם שאם
אני אגיע לנשמה של סבא אז בטח אני אהיה קצת כמוהו, גיבור מלחמה
וחשוב וכל זה. סיפרתי את זה לאורי, והוא אמר שזה סתם שטויות כי
הנשמה תמיד עולה לשמיים. אני אמרתי לו שאצל סבא היא לא יכולה
לעלות כי יש אבן נורא גדולה וכבדה מעליו. אורי אמר שאולי היא
באמת לא יכולה לעלות אבל היא גם לא נכללת בשרשרת המזון, כי אם
היא שם, אז אנחנו אוכלים נשמות של כל האנשים המתים בעולם, וזה
אומר שאנחנו גם אוכלים נשמות של גרמנים מהזמן של השואה, וזה לא
יכול להיות כי אנחנו יהודים, ויהודים לא יכולים לאכול גרמנים
מהשואה כי זה לא כשר. אורי מבין הרבה על השואה, אז לא התווכחתי
איתו. אבל באותו שבוע אכלתי המון, כמעט מכל שרשרת המזון. וכל
יום גם נתתי את השקית שוקו שלי לגיא מ-ו'2. סיפרתי גם לעופר,
החבר שלי, על זה שאני אוכל את הנשמה של סבא שלי כדי שאני אהיה
חזק כמוהו, ואני אוכל להרביץ לגיא מ-ו'2, ולא לפחד ממנו. עופר
אמר שזה רעיון טוב. הוא אף פעם לא פחד מגיא מ-ו'2, כי גיא חבר
של אח שלו. אמא שלי אמרה שזה טוב שאני אוכל הרבה כי אני צריך
לגדול, היא לא ידעה את הסיבה האמיתית.
אחרי שבוע, כשגיא רצה את השקית שוקו שלי, אמרתי לו שאני לא
מוכן, וכיווצתי אגרופים, כדי שייבהל. גיא צחק. הוא לא הוציא את
הסכין קפיצים של אבא שלו, אבל הוא נתן לי אגרוף ישר בעין, וגם
בעיטה נורא חזקה בבולבול. אני התקפלתי על הריצפה, ונורא
קיוויתי שאני אהיה גיבור כמו סבא ולא אבכה, אבל בכיתי. עופר
אמר שאולי אנשים אחרים אכלו את הנשמה של סבא שלי לפניי. הסכמתי
איתו, למרות שידעתי שסבא היה מאוד שמן ובטח יש לו הרבה נשמה
להרבה אנשים. כשחזרתי, אמא אמרה שהיא ישר הולכת לדבר עם המנהל
על גיא מ-ו'2, ושזה ממש לא ייאמן איך שילדים גדולים סוחטים
מילדים קטנים בימינו. אח"כ התיישבנו לאכול ארוחת ערב ואני לא
אכלתי שום דבר. בטלוויזיה הראו תמונות של רופא יהודי אחד, שירה
בהרבה אנשים ערבים, למרות שלא כולם היו מחבלים. אמא אמרה שזה
מזוויע שרופא שחתם על שבועת רופאים, עושה דבר כזה. אחרי זה היא
הסבירה לי שרופאים צריכים להישבע לעזור לכל אדם חולה או פצוע,
ורק אחרי זה הם הופכים להיות רופאים. אני כל הזמן חשבתי שאולי
זה לא אשמתו של הרופא, ואולי כשהוא לא שם לב, מישהו החליף לו
את הסטייק פרה שלו בסטייק חזיר, שאלוהים לא מרשה ליהודים
לאכול. ובגלל זה הוא אכל נשמה של גרמני מהשואה, ובכלל הנשמה של
הגרמני ירתה בערבים ולא הרופא בעצמו.
בלילה נשבעתי לאלוהים שאני לעולם לא אוכל סטייקים, כדי לא לקבל
אף פעם נשמה של גרמני מהשואה. וגם נשבעתי שאני אעזור לכל מי
שחולה או פצוע, כי אני רוצה להיות רופא.