"אז כמה זמן אתה אומר שיש לו?"
"בערך חודש, חודשים" ענה לי הדוקטור במין מבט כזה שאין ממנו
דרך חזרה.
יצאתי מהמרפאה. שוטטתי ברחובות.
הלכתי על האספלט הדביק, רציתי להידבק אליו, רציתי להידבק
למשהו, העיקר שלא יעזוב אותי, שלא ישאיר אותי לבד.
"אל תלך" לחשתי...
ברחובות הכל היה כרגיל- החתולים חיפשו אוכל והילדים שיחקו
בתופסת.
אף אחד לא יודע, ואף אחד לא ידע, רק אחרי שזה יקרה ואז כולם
ישימו לב, כי יראו את זה עליי, הם רק אחר כך ירגישו בהבדל, רק
אחרי שכבר אין, שיהיה מאוחר מדי, פתאום הם יקלטו שאבד משהו.
הלכתי, שוטטתי, ניסיתי לברוח, עד שמצאתי ספסל עץ ישן.
התישבתי עליו, בדיוק באמצע שלו, עצמתי עיניים חזק חזק, ורק
נשמתי, נשמתי את הרוח החמה של חודש יוני, בעיניים לא ראיתי
כלום, רק חושך.
חשבתי לי שם, על הספסל, אחרי שהוא ילך, מה בעצם ישאר לי? הוא
תמיד היה ויהיה הכל בשבילי, כמו שמחשב לא מתקיים בלי חשמל, כמו
שאן סינק לא מתקימים בלי מעריצות איך אני אתקים בלי לב?