נשבעתי לעצמי לפני הרבה זמן שלעולם לא אבגוד בעצמי, שאהיה נאמן
למי שהייתי, גם אם בפרספקטיבה לאחור דברים יראו לי שונים.
כמו אותה תקופה בתיכון כשגידלתי שיער, לבשתי רק שחור ושמעתי
אביב בפול וואליום בווק-מן הישן עם ווינסטון אדומה בפה
בהפסקות.
לעולם לא אשב בעתיד עם חברים חדשים מאובזר בחליפה וסיגר בין
האצבעות ואומר בטון דיבור מצטדק שכן, הייתי פעם מרדן רגשני
שלקח ללב ולריאות יותר מדי עד שהשתניתי ולא אומר בזלזול מאולץ
שבסוף כולם מתפקחים ומתבגרים וכל הבולשיט הזה. לא אני. למרות
שאתבגר ואשנה לבטח את דיעותיי ורגשותיי עם השנים, לעולם לא
אזלזל או אבגוד בעצמי באמצעות נוסטלגיית שקרים הפכפכה. לא אתן
לזכרונות בראשי לשנות גוונים במרוצת השנים. לא אני. בי
נשבעתי.

כמו אותם רגעים כששכבתי בקור מדברי על מיטה קפואה באמצע שומקום
והרגשתי שעוד רגע אני משתגע אם הבנזונה בחוץ לא יפסיק לצרוח
פקודות באמצע הלילה וחשבתי על כל אלה בגילי שיושבים עכשיו
בעזריאלי עם מדים בהירים מגוהצים ושותים להם קפוצ'ינו בטעם
קינמון, נשבעתי לעצמי שלעולם לא אשכח כמה שהתקופה והמסגרת הזאת
היו מחורבנות ואיומות ושפרט לרגעים מעטים מאוד הרגשתי מבוזבז
ואבוד.
אני לא אהיה מאותם אנשים מזוייפים ששנה בלבד לאחר השחרור
מקשקשים עם חבריהם בחזה מנופח מצביעות והייניקן על כל אותן
החוויות הנפלאות שעברו ועל החבר'ה המושלמים עם הבלורית שכל כך
אהבו - למרות שבשירות עצמו הם חזרו פעם בשבועיים הבייתה ובכו
לחברה כל יום בפלאפון על כמה שהם סובלים ומתגעגעים ורבים פה  
עם כולם. לא אני. בי נשבעתי.

כמו היחסים שלי עם מורן שהיו מבוססים בעיקר על סקס, אלכוהול
וסיגריות מאולתרות. רוב הזמן לא דיברנו באמת ולא ישנו לילות
שלמים ביחד או אכלנו ארוחות שישי עם ההורים ולא יצאנו לפאבים
עם חברים או טיילנו בארץ בסופי שבוע והפרידה הייתה רגעית כזאת,
סתמית, קרה.
ואני שנשבעתי שלעולם לא אתעתע בעצמי,
שלא אטבע בזכרונות שווא דמיוניים -
כבר שנה שאני לא מפסיק להתגעגע.