הפגיעה בקרקע העבירה גל של כאב... הכאב הכי גדול בעולם...
של מוות בטרם עת... כאב של אלפי עצמות שבורות, מאות רצועות
קרועות, שרירים מתפוצצים... כאב חד של גוף שלא מוכן לתת לנשמה
לברוח...

אחרי הכאב הייתה הראיה... ראיתי את עצמי. לא במראה. פשוט שוכב
שם ללא ניע על קרקע. ואז ההתעוררות.

ושוב פעם ראיתי את עצמי. והרגשתי את הגוף הישן הזה סובל.
הוא רצה אותי בחזרה. כאב לו.
ונכון שהצלחתי. הצלחתי לחזור. אבל הזיכרון הזה. הזיכרון של
הכאב הבילתי נסבל הזה. הוא תמיד ישאר. כמו פצע פתוח של בן
אל-מוות.

ישנו מן חוסר החלטיות מסוים בהתנהגות שלי. זה כמו ילד שחש לא
בנוח ומחפש את מקומו בכיסא שעליו הוא יושב. הוא זז קדימה
ואחורה אבל בסוף הוא מתמקם.

הייתה לי חוויה מיוחדת. לטעום את החיים מכיוון אחר. מלמעלה...
אני מוקיר אותם.אני אוהב אותם. אני רוצה אותם.
אני גם רוצה אותך. אבל אני לא מוכן לפגוע בך. אני לא מוכן
לפגוע בנו ואני לא רוצה להיפגע.