- סיפור כפר-

זה היה מאותם אחה"צ צהבהבים ומשעממים, שהשמיים נצבעו בכתום ,
וכולם נראו עייפים ומותשים.
חציתי את שבילי האפר שהקיפו את הכפר שבו גרתי , הבטתי לשמיים
שנראו לי כתומים כהים , דרך משקפי השמש שלי.
שנאתי את הימים האלה, ששום דבר לא קורה - והאמת, כך היו רוב
הימים בהם גרתי בכפר הנוראי הזה.
כפר? אפשר לקרוא לזה המקום הקטן והמשעמם ביותר שקיים.
אל תתנו לנוף הזה של שדות, הרים, ומדברות צהבהבים משתפלים
ונוצצים מעבר לאופק להטעות אתכם; כי מאחורי כל הפנטזיה היפה
מסתתרים סיפורים מאוד מאוד מלוכלכים...
קיוותי למצוא משהו מעניין, אבל הדבר היחיד שראיתי מתקרב אליי
זה עוד כלב , ועוד אמא עם 2 ילדים שקיפצו לפניה.
כן, אני זוכרת את ימי הילדות המאושרים שלי פה, מין ילדת טבע
פראית  שמעדיפה ללכת לקטוף כלניות מאשר ללכת לבית ספר.
וגדלתי להיות נערה משועממת ויפה, נחשקת ונזקקת, מעצבנת
ומורדת.
שיער אדמוני גולש, עיניים ירוקות, אני לא מתכוונת להשוויץ, אבל
אני באמת יפה.
אני יפה ואני לא שמה על אף אחד, אני יוצאת החוצה מהבית שלי עם
גופייה דקה ואוורירית,
חצאית מתנפנפת ורגליים יחפות.
יוצאת ועושה עיניים לכל הגברים המשועממים שיושבים על הספסלים
ומעשנים, ומסתכלים עליי, דופקים אותי בדמיון שלהם; ואח"כ אני
חולפת ע"פ המגרש - ששם יושבים כל הבנים המטופשים שבוהים בי
בדיוק כמו הגברים, רק במבט יותר נבוך ומגושם. לפעמים הם
שורקים, ולפעממים מקללים, לפעמים הם קוראים לי "זונה" לפעמים
הם גם רוצים להתנשק אתי תמורת 5 שקלים.
הנה, אני עוברת ע"פ הכלבו של הכפר, השיער שלי מתבדר ברוח, אני
מפשילה רצועה מהגופייה שלי , צועדת בחופשיות בזמן שהוא מסתכל
בי מבעד לזכוכית הראווה, מבעד לבקבוקי דאודרנטים וחבילות נייר
טואלט העיניים שלנו נפגשות ויוצרות זיקוקי דינור.
אני הולכת, במהירות, אני יודעת שהוא רוצה להסתכל עוד- אבל
ההרגשה שהוא מתאפק- עד למחר, ששוב אני אעבור פה כאילו
"במקריות" מדליקה אותי .
כשאני חולפת ע"פ המדשאות אני רואה את רותי והילדים שלה , רותי
יושבת ומעשנת - נראית על הפנים .
אנחנו מחליפות מבטים , המבט שלה מאופק .
תתאפקי כלבה, תתאפקי.
והנה, במגרש המשחקים אני רואה את הבת של אלון ודליה מטפסת על
מתקן עם סולמות,
וכשהיא רואה אותי היא עוצרת לשנייה מלטפס במהירות.
הלחיים שלה אדומות ממאמץ, והיא מסננת משהו - בשקט , כדי שאני
לא אשמע ו...
אני לא סובלת ילדים . ילדים קטנים שמפריעים לי.
על ספסל , ליד המרפאה יושבים רינה ויוסי - זוג זקן ומעצבן .
"מופקרת" רינה קוראת לי, ובעלה דווקא שותק.
אני מחייכת חיוך מתוק.
פאק יו ,זקנה מקומטת.
ככל שראיתי יותר אנשים הרגשתי יותר טוב , יותר ביץ'.
כל מה שקרה בכפר הזה, קרה בגללי .
כן, כל הסיפורים המלוכלכים.
הכל התחיל.......