הייתה פנינה אחת. נולדה וגדלה בעיר קטנה וחומה בדרום הארץ.
פנינה הייתה יפהפייה עיניה כמעט והיו שחורות שערה הפחמי גלש על
כתפיה ברכות ועורה היה חום חלק כשוקולד חלב. מידותיה המושלמות
שנפוצו בעיר כולה, הקנו לה בטחון עצמי גבוה לאין שיעור - היא
הייתה מודעת ליופייה ועוד יותר מודעת למודעותם של תושבי העיר.
לא אחת אמר אביה שהיא כמו פנינה שחורה - יופי נדיר שאין עוד
כמוהו באף מקום בפלנטה.
מגיל צעיר אהבה פנינה את פאריס. למרות שלעולם לא עזבה את העיר
הדרומית בה נולדה. כל יום אחרי בית-הספר, כשנפגשו ילדי השכונה
לשחק יחדיו בכדור, תופסת , מחבואים ושאר משחקים חברתיים
מגבשים, ישבה פנינה בחדר הטלוויזיה והריצה בוידאו סרטים של עיר
האורות. רובם היו כמובן סרטים אמריקאים שפאריס שימשה גם לא
יותר מרקע לעלילה קלילה, כמו "אמריקאי בפאריס" שהיה האהוב עליה
וגרם לה לחשוב שהאהבה שוכנת אי שם בין הלובר לשער הניצחון. את
חדרה קישטה בפסלונים של מגדל אייפל שהכינה בחוג קרמיקה,
ובפוסטרים של מונומנטים בעיר. עובדות אלו הרחיקו את פנינה
מהווי המקום, עד שלעיתים ילדי השכונה היו משוכנעים כי פנינה
מבלה את רוב זמנה בפאריס בכלל. כשגדלה פנינה והגיעה לגיל
העשרה, היא פיתחה גם חיבה לשנסונים הצרפתיים (תחביב שלעיתים
צרם לשאר בני המשפחה כשנאלצו לשמוע בפעם העשירית את " או שאנז
אליזה "), וכדי לרדת לעומקם של דברים היא לקחה חלק בקורס
לצרפתית במתנ"ס העירוני.
כשסיימה פנינה את לימודי התיכון, והתחמקה משירותה הצבאי בדרך
מוסרית טהורה, מצאה לעצמה עבודה כעוזרת ספר "במספרת סמי" בכדי
לחסוך סכום כסף מספיק לטיול בלתי מוגבל בעיר החלומות שלה. את
העבודה קיבלה כמובן ללא ראיון אישי, המלצות וכדומה כיוון
שהייתה יפה כל-כך וידע הספר סמי שיופיה ימשוך לקוחות נוספים
(בין אם גברים שראו בה מודל נפלא לבהות בו בעוד מכונת הגילוח
מחליקה על עורפם, ובין אם נשים שניסו לחקות את תספורתה
המודרנית). סדר היום של פנינה היה קליל ונסבל, היא הייתה
מתעוררת כל בוקר בשעה תשע בביתה שבסוף הרחוב, לובשת את "בגדי
העבודה" (סט של 5 שמלות שחורות קצרצרות וצמודות שהייתה מחליפה
יום יום) שותה קפה שחור במרפסת כשרוח חמימה נושבת על עורפה
ובשעה עשר הייתה כבר תולה מגבות במתקן הייבוש שבכניסה למספרה.
היום חולק לארבעה חלקים: בתחילתו התעסקה בד"כ בחפיפת שערן של
נשות העיר שנהגו להתפנק בעיסוי ראש של בוקר, בצהרים טאטאה את
הרצפה משערות שנשרו, אחר כך היה זמן מת שסמי אהב לנצלו בצביטות
מזדמנות באחוריה (שכלל לא הציקו לפנינה ואף גרמו לה לסיפוק
ועונג) ולבסוף, השעה הדחוקה והשנואה עליה ביותר כיוון שאז
נאלצה, בעבודה פיסית קשה, להחליק שערן של נערות העיר במברשת
עגולה ופן חם.
העבודה במספרה היוותה הזדמנות טובה בשביל פנינה לפגוש את עשרות
רווקי העיר שעברו במספרה פעם בחודש לגלח קוציהם שגדלו פרא,
ומביניהם היו שלושה רציניים במיוחד שציפו לא מעט לפגישותיהם
ה"מזדמנות" והחזיקו בפנטסיה לכבוש את היפהפייה ולשכנעה להישאר
איתם בעיר. היה סוחר שטיחים שמנמן קירח שירש את העסק מאביו
והבטיח לפנינה נועם ורכות של שטיח פרסי אם רק תיתן לו את
ההזדמנות, היה את איש המחשבים שעסק בהייטק, גבוה וממושקף ובעל
ממון רב, הבטיח לה את כל מה שרק אפשר לקנות. היה גם כנר רזה
שהגיע בימי שלישי כדי לגלח זקנו והבטיח לא פעם שישמח וירגש
אותה ביצירות של ויואלדי שפנינה הכירה אולי מאיזה פרסומת בערוץ
השני. והיא מאסה בטיפוסים כמו במסטיק חסר טעם. היה גם אחד לא
ידוע, הוא לא היה מעוניין וגידל שיער כך שלעולם לא ביקר
במספרה, הוא היה אמן מוזר שמכר את יצירותיו ברחוב שהוביל לביתה
של פנינה. חזותו הייתה תמיד מרושלת ולא נעימה, ופנינה חשה
דחויה שעברה לידו, אם כי יצירותיו שצוירו בגווני חום צהוב
בלבד, מצאו חן בעיניה.
עברו חודש, חודשיים, שנה ועוד קצת ולפנינה נמאס. היה זה חודש
אוגוסט חם מתמיד, היא הרגישה את החום עוטף אותה בכל מקום, בכוס
הקפה שהחזיקה בארוחת הבוקר, מהפן שהפעילה כאשר החליקה את שיער
הלקוחות כבכל יום, מהיד הצובטת של סמי כל פעם שעברה לידו,
ממבטם של הרווקים הצמאים לכלה, ואפילו מהציורים של אותו מרושל.
היא רצתה לנסוע למקום קר, כל כך קר שתרגיש צורך תמידי להתחמם
ואפילו תרעד קצת. היא גם רצתה להריח את ריח הקרואסון בבוקר,
לשמוע צרפתית תדיר כעברית ולראות את העיר שחלמה מקרוב.
היא עזבה את העבודה, חיכתה עוד חודש כדי שתוכל לבלות את החגים
עם משפחתה, ארזה מזוודה עמוסה בבגדים, צעיפים ומדריכי נסיעות
נפרדה לשלום מהוריה ומחזריה וטסה לפאריס. בזמן הטיסה ניסתה
למצוא מישהו לדבר איתו, אך מימינה ישב זקן שישן מרגע ההמראה
ועד הקריאה לחגירת חגורות לקראת הנחיתה, ומשמאלה ישבה אישה
צרפתייה שכל פעם שרצתה לדבר איתה על פאריס, לשאול שאלות ולקבל
המלצות, היא רק רטנה על המצב הכלכלי הגרוע בארץ, על חוצפתם של
אנשים ועל חומם של ימים. ולפנינה כבר נמאס היה לשמוע טענות
ותלונות שממילא מלאו את ראשה תדיר.    
כשנכנסה פנינה למונית שאספה אותה משדה התעופה, ישר הטיחה בנהג
מטר שאלות אודות מזג האוויר, האנשים והחיים היפים בפאריס (כפי
שדמיינה לא פעם בראשה) שכן חשבה שנהגי המוניות בפאריס כבישראל,
צמאים לשיחת היום. אך הנהג - זקן ממורמר, רק חרחר והוציא הברות
כמו ארר... אוו...(שבעברית היו נשמעות כמו פךךך....
ו-אוךךך...).כשנכנסה למלון בירך אותה פקיד הקבלה ב"בונז'ור
מדמואזל", שהייתה באמת לבבית ונעימה לכל אוזן, אך פנינה, טעונה
מאירועי היום הסתכלה עליו בחשד ומלמלה לעצמה "כן...כן..".
החדר שקיבלה פנינה היה קטן ועצוב. הרצפה הוסתרה בשטיח כחול
כהה, והקירות היו מצופים בטפט פרחוני עגום. לאורך הקיר החיצוני
היה חלון מלבני ארוך שפנה לשדרה סואנת במיוחד, והאמבטיה הייתה
כה קטנה שהספיקה בקושי לרחיצת תינוק. לאחר שבחנה את מגוריה
וסידרה חפציה בארון יצאה פנינה לאכול ארוחת ערב.
לאורך הרחוב דלקו כבר כל הפנסים, והעיר היפה זהרה כתכשיט מופז.
בחוץ הקור היה כה עז שהקפיא את קצה אפה של פנינה, שבנוסף לכך
התרגזה למראה הזוגות ההמוניים השואבים זה מזה חום גוף. "כמה
טוב היה אילולא הייתי יכולה לחלוק מחומי ולדבר על מחשבותיי..."
חשבה לעצמה, והינה בפינת הרחוב ישב לו גבר לבוש בלויים ומריח
ממשקה חריף. פנינה אזרה אומץ והזמינה את הפלוני, בצרפתית
קלוקלת לארוחה חמה במסעדה הקרובה. אך הוא, בצעקה רמה וחדה כתער
אמר: "לא! מעדיף אני ללגום ממי הסיינה מאשר לשבת במסעדה איתך!"
ופנינה ברחה מהאזור בבהלה. היא רצה ורצה, נתקלת מדי פעם בזוגות
העוברים ושבים (כמובן שעשתה זאת בכוונה, ואף הזעיפה פנים
לגברים) מוחה דמעות הקופאות על לחייה, עוברת רחובות ורובעים עד
שהשעה הייתה מאוחרת, ולא נותר עוד אויר בריאותיה. היא עלתה
לחדרה, פשטה במהרה את כל בגדיה ונכנסה למיטה בתחתונים, וכותונת
לבנה שהבליטה את עורה השחום. כששכבה עייפה במיטה, לא הצליחה
להירדם. הכרית הגלילית הכאיבה לצווארה, ומהרחוב עלה רעש שלא
נתן לה מנוחה. צפירת מכונית, התנעת אופנוע, צריחת בחורה - שקט
מטעה של 10שניות ושוב - סירנה, צופר, חריקת גלגל. ופנינה
התהפכה כבר על כל הצדדים האפשריים.
היא קמה בבוקר לריח הגשם שעלה מהרחוב הסואן. השעה הייתה עשר
ורבע, זמן טוב לנסות להתחיל הכל מחדש. היא פתחה את מדריך
הנסיעות והחלה מעיינת באתרים המומלצים. בעמוד 19 היה
רשום:"ואין זמן שאינו מתאים לביקור מהנה ובלתי נשכח במונמרטר.
ליבה התיירותי של פאריס. תמיד נחמד לראות את האמנים יושבים לצד
יצירותיהן, המסודרות צפוף צפוף, את הפנטומימאים עוצרים מלכת,
ואת פאריס היפה מלמעלה.." אם כך לעולם לא אסע לשם, הדבר האחרון
שאני צריכה הוא קובץ תיירים נלהבים נרדף ע"י אוסף אמנים
מתיימרים - חשבה בליבה פנינה בעודה משליכה מהחלון את מדריך
הנסיעות. אני אגלה את פאריס בעצמי, ללא עזרת סימני דרך
ממוחזרים.  היא לבשה את בגדים חמים וירדה לרחוב.
מלווה בריח המאפיות של הרחוב, רעשם של עקבים דורכים על מדרכת
אבן, החלה צועדת לכיוון נהר הסיינה. לאורך הדרך לא יכלה עוד
להביט אל תוך הרחוב כיוון שלכל מקום בו הסתכלה, ראתה שוב את
אותם אוהבים שכל כך תיעבה. היא הפנתה את ראשה אל נהר הסיינה,
מעדיפה לראות את ספינות התיירים צפות על מימו העכורים. לפתע
מעדה על רגלה הימנית, לאחר שנתקלה ברגלו של מישהו, היא כמעט
ונפלה, אך עובר אורח בעל אינסטיקנט יוצא דופן, תפסה בחוזקה
מאית שניה לפני שהשתטחה על הקרקע הפאריסאית. היא הודתה לו
בצרפתית ממולמלת, ממשיכה להביט במדרכה בהלם חולף. "אני מכיר
אותך. לא מזמן היית חולפת על פני בשמלות קצרצרות ורגליים
שחומות" דיבר אליה קול עמוק ונעים, שכבר במשפט זה חימם לה את
קצה תנוך האוזן. היא הביטה לימינה והוא ישב שם על כיסא פלסטיק,
אותן כיסאות שהיו בשימוש בחוף הים בו נהגה לבלות בימי הקיץ,
רגלו השמאלית הייתה המכשול לנפילתה. היה זה מוכר הציורים
מהרחוב, המזוקן והמרושל שפנינה לא יכלה לסבול את מוזרותו, אך
עכשיו הוא הופיע בגוון שונה לגמרי. היא המשיכה להביט בו, מחכה
לעוד משפט שיאמר, עוד מילים שיחממו אותה ויצילוה מהקור. "אינני
יכול לסבול את הקיפאון בפניהם של האשים במטרו, בצבע השמיים,
בשפה הזרה. תראי, אפילו ציורי הפכו לאפורים". ליד כיסא
הפלסטיק, על הרצפה הרטובה, היה מונח בד קטיפה עליו שכבו מבחר
מציוריו; מבנים עתיקים מצוירים בדיוק נפלא, אנשים קטנים מכוסים
שכבות של צבע, עצים קרחים, הכל בגווני אפור וכסף. "אני רוצה
לחזור לחום שלנו. לחום צהוב שלפעמים היה נדבק אליי מקרני השמש.
אני משתוקק לצל שלך שהיה מגן מפני השמש כל רגע שהיית חולפת
ברחוב בו עבדתי". שתיקתה המשיכה והעצימה את מילותיו היוקדות על
צווארה, לחייה, סוחטות מעיניה דמעה.
מיום פגישתם, השתנו חייה של פנינה, וחייו של הצייר. השניים
חזרו לעיר החומה ממנה באו, קולטים אנרגיה מקרני השמש שנראו
כמתחזקות כל יום, ולחילופין מצלים אחד על השני כאשר היה והחום
הפך לבלתי נסבל. מבלים את כל זמנם יחד, בשיחות של שעות,
בילויים, טיולים, ברים ומועדונים, פוגשים אנשים ומתעלסים בלהט
כל לילה, ובוקר. פנינה הייתה מספרת פעם בחודש מעט מזקנו, והוא
היה מצייר אותה בכל תנוחה ורקע, תמיד בגווני חום וצהוב. ונפטרו
השניים משרידי העיר הקרה - היא מכל התמונות שהחזיקה בחדרה,
הסרטים, חוברות ההדרכה ומחברות הלימוד מהמתנ"ס והוא מהציורים
האפורים-כסופים, מכיסא הפלסטיק ובד הקטיפה. פנינה שכחה מפאריס,
ופאריס מעולם לא זכרה אותה.