"אתה חייב לקרוא כמה סיפורים מהאתר החדש הזה
שגיליתי - במה אחרת".
"עזבי", אמרתי לה.
"בואי נעשה אהבה".

רק כחודש אחר כך, כשהייתי אצלה בבית והיא הלכה לאנשהו, עברתי
על המסמכים שלה במחשב ונזכרתי באותו יום.

כמי שחי את רוב חייו מוקף בשבלונות של עולם משעמם, "במה
אחרת" סחף אותי כבר מהסיפור הראשון שקראתי.
כתינוק שזה עתה נולד ומגלה את עולמו, ראשי הסתחרר עליי מהעושר
של העולם החדש שנגלה לפניי.
כמאמין דתי קנאי הייתי נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה על
מנת לקרוא כל פיסת סיפור ושיר שהיה ביכולתי לעכל. הדת הייתה
הדת ה"אחרת", של אלו מטיפים לעולם ה"אחר", ולחיים
ה"אחרים" בעזרת הרעיונות ה"אחרים". "במה אחרת" גרם לי
להאמין ב"אחרת". הזמן שעבר גרם לי להאמין ב"במה". לאחר מספיק
זמן, ולאחר כל כך הרבה רעיונות "אחרים" ששטפו את מוחי,
הרגשתי שכבר ביקרתי בצד השני. ראיתי והבנתי את מה שצריך. ידעתי
שגם לי יש מה להגיד בנושא. הרווחתי את הזכות להשמיע את קולי,
להראות לכולם קצת מה"אחר" שלי.

ואז פירסמתי.
יוצר מספר 396.
די זקן מה?

ובמשך תקופה לא קצרה לאחר מכן להיות שותף היה עדיין נחשב
לזכות, ואת הזכות היה עדיין צריך להרוויח.

ואז אתה פירסמת, והוא פירסם, והם פירסמו וכולם פירסמו,
ואיפשהו בדרך משהו מאוד בסיסי נשכח ונאבד.

כשכולם מוציאים את ה"אחר" שלהם החוצה, ה"אחר" הופך להיות
לרגיל ולשבלוני בעצמו.
לא הופתעתי כאשר השם שונה ל"במה חדשה". הרי ה"אחר" נעלם זמן
רב עוד לפני שהשם שונה, ועתה כל מה שנשאר היה ה"במה".

כל כך הרבה עשבים שוטים, והכמות רק הולכת ומתעצמת. מישהו מכם
יכול להבחין בפרחי הבר היפיפיים שפורחים כאן? מישהו עדיין
מרגיש את להט הרעיון? את זרע המהפכה? את האינטימיות של
החוויה?
לא עוד עשיית אהבה עד השעות הקטנות של הלילה, אלא אורגיית
המונים. לא עוד "במה אחרת" אלא "הבמה של כולם".

אני עצוב עכשיו.

"עזוב", היא אומרת לי, "בוא נעשה אהבה".

ורק האהבה הזו עדיין נשארת אותו הדבר.