אתה הידיד הכי טוב שלי ותמיד היית. ואתה שלי בדיוק כמו שאני
שלך, ותמיד הייתי ואנחנו היינו, אתה זוכר?
במשך כל התיכון היינו צמודים ביחד. הכל עברנו ביחד, חוויות
טובות ורעות, עשיתי הכל בשבילך ואתה היית מוכן לעשות בשבילי
הכל ויותר מזה.
וכולם התפלאו, איך זה שאין בינכם שום דבר? איך ייתכן שאחרי
שעברתם הכל ביחד אתם לא ביחד? את בטוחה שאת לא מרגישה אליו
משהו? הם שאלו אותי ואני בביטחון של מטומטמת עניתי: "הוא כמו
חברה טובה שלי, אין ביננו כלום ולעולם לא יהיה".
ויצאתי עם בנים, ולא הבנתי למה אני לא מרגישה אתם בנוח כמו
שהרגשתי איתך, למה אני לא יכולה לדבר איתם, למה לא אכפת לי
מספיק?
ותמיד מצאתי תירוץ לשנוא את החברות שלך, למרות שאף פעם לא
אמרתי לך את זה.
ודרשתי אולי לא בהגינות - להיות תמיד הראשונה. ואני זוכרת את
הקול שלך כשנשבעת לי ואמרת שתמיד אני אהיה חשובה, שאף אחת
לעולם לא תפגע ביחסים ביננו - אני הייתי הידידה הכי טובה.
ואז התגייסת - כל כך רצית להתגייס לקרבי - לתרום, להשפיע,
להילחם. ואני הייתי גאה בך כשהלכת, כשהסתכלתי איך נכנסת
לאוטובוס בעוד אני נשארתי לשרת קרוב לבית.
וזהו. אתה כבר לא בידי, משהו כן הפריד ביננו. וזאת לא בחורה
ולא בחור וגם לא המפקד שלך בבסיס בצפון אלא כדור של רובה...
ועכשיו אני רוצה שתשמע. שתשמע אותי צועקת מבעד לדמעות משהו שלא
העזתי אפילו ללחוש כשהייתי צריכה לעשות את זה.
אתה היית שלי בכל כך הרבה מובנים, ונכון שהיית הידיד הכי טוב
שלי אבל היית כל כך יותר.
ומתוק שלי, אני מצטערת שלא אמרתי לך קודם. פחדתי שלא תרגיש
כמוני, פחדתי שתדחה אותי, בלי תירוצים - פשוט פחדתי.
ואני יודעת עכשיו שהם צדקו
אהבתי אותך אז ורציתי אותך, ואני עדיין אוהבת וכל כך
מתגעגעת....