"דבר שבלב הוא דבר שבמוח" , אמרה.
בחיי, זה אחד המשפטים הנבונים יותר ששמעתי .
"את יודעת מה?", גיחכתי. "אז איך זה , שזה מורגש בבטן יותר מכל
מקום אחר?".
"אני לא יודעת, עזבי אותי. זוהי עובדה, תאהבי אותה ,לא תאהבי
אותה, פשוט תחיי איתה". "טוב" , עניתי, עם קצת כניעה בעיני
והמשכתי הלאה.


פגשתי אותו בקינג ג'ורג', בדרכי לקנות קצת כיף, מסתבר שהמארגן
שלי הבריז והביא איזה ילד להביא לי את הסחורה המבוקשת.
הסתכלתי בעיניו, וידעתי כי אני מאוהבת. לא יודעת מה זה היה, לא
יודעת איך זה קרה, אבל מממ... קרה מה שקרה.

אני והוא היינו כל כך קרובים. דיברנו על הכל, אפילו שכרנו דירה
ביחד וקנינו כלב.
יום אחד הוא קם בבוקר עם כאבי בטן נוראיים. חשבתי בטח סתם
קלקול קיבה, קורה.
לאחר מכן נאלצתי להתקשר לאמבולנס, לא שזה עזר, התקשרתי בכל
מקרה.

הוא בכה וצרח, ניסיתי לגעת בו אבל לא נתנו לי.

אני לא יודעת מה זה היה, כמו הרבה דברים בחיים זאת הייתה
הפתעה. הוא- מת, נפטר, התפגר (איך שתרצו).
ואני? אני נשארתי לבד. בת 46 ולבד.
עד היום אני חייה עם רגשות האשמה שלא אהבתי אותו מספיק בשביל
שתכאב לי הבטן .