[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כמה קל לפגוע בה. משקיפה דרך העינית, הצלב מכוון ישירות אל בין
עיניה. היא שותה מים, בניחותא, לא מודעת בכלל ליכולת שלי
להכאיב לה, להרוג אותה. מרגיעה את נשימותי, מצמידה אותן לגל
קבוע. הצלב עולה קצת למעלה ממצחה, והנשיפה מורידה אותו שוב
למקום המיועד אל בין הגבות. בדיוק בסוף הנשיפה יהיה הזמן הראוי
לשחרר את האנרגיה הכלואה בקליע. האצבע נצמדת להדק, מתחילה
לסחוט אותו לאט, ומהססת לשניה.
מה לי ולה, מה לי ולכאבה?
רק משימה היא לי. מטלה לביצוע.

האצבע רוטטת, ואני יודעת שלא אוכל לירות. רק עוד פעם אחת, רק
פעם אחרונה ודי, לפני שתמות. אני מוכרחה לשמוע אותה שוב.




שירה נכנסה לחיי בסערה. למעשה כל דבר בחייה עשתה בסערה, כאילו
לא יכלה לשבת רגע במנוחה, חיפשה לה פרוייקטים להשתעבד אליהם,
למען יוכלו למלא את שעותיה. אפילו המלים שלה היו מתגלגלות
מתערבבות ונשפכות מתוך פיה, כאילו מיהרה להוציא אותן לדרך חצי
מעוכלות לפני שתוכל לחשוב ולהתחרט.

הייתה בה אינטנסיביות עצומה, לא ניתן היה להתעלם ממנה. מסוג
הנשים שרואות אותך קורא עיתון, ולא מסוגלות לסבול את ההתעלמות,
נכנסות בין העיתון לבין הגוף שלך, מחייכות מבקשות את תשומת לבך
המלאה. ובעצם, מרגע שקיבלה את תשומת הלב, מרגע שהכריזה עליך
כעל שטח כבוש, רמת העניין שלה פחתה.

כאילו הייתה צריכה ריגושים חדשים ללא הפסק, אתגרים חדשים,
פסגות מדבריות תלולות חדשות לטפס עליהן.

אפילו את חיי הנישואין שלה הפכה שירה לפרוייקט. קבעה מועדים
לשיחות, ולליבון בעיות. "בוא נגרום לכך שזה יעבוד" חזרה ואמרה.
מיום שהכרתי אותה הבטתי בה בהערצה, גם בשל היכולת שלה לגרום
לדברים שיעבדו בשבילה, וגם בגלל השירה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי אותה שרה. היה לה.. היה לה
קול.. איך אתאר אותו? היה לשירה הקול היפה ביותר בעולם, ואת
זאת אני אומרת בבטחון מלא, משום שחקרתי אותו לעומק, ואני יודעת
גם להסביר ולעגן בהוכחות.

הקול של שירה נשמע כמו קולה של אמי בצעירותה, כשהיתה שרה לי
שירי ערש גוחנת על מיטתי. היו לה ניצוצות של צרידות נבוכה
שהזכירו לי את הצעת החברות הראשונה שקיבלתי. וכשעצמתי את עיני
יכולתי לדמות בקולה גם את אהבת חיי, האחד והיחיד.

כל הקולות שבעולם ידעה שירה להכניס לקולה, והייתה בה יכולת
להתאים את השירה שלה למאזין בצורה מדוייקת ביותר.

משום שכולם שמעו את אהבתם הנצחית בקולה. זה לא היה משהו ייחודי
לי בלבד, למרות שלעתים נמלאתי חימה על כך, ואף קנאה אדירה. לו
יכולתי לשייכה אלי בלבד, לו יכולתי לעשותה שלי, אך ורק שלי.
לטבוע חותמי על גרונה, ולאלצה לשיר לי, ולי בלבד.

אבל שירה נתנה את קולה לכולם. חלקה את מתנתה למשכילים ולבורים.
העניקה לאכזרים ולרכים ללא אבחנה.

כל כך התקוממתי כנגדה. מתנה מופלאה נתנה לה האלוהים, והיא
מבזבזת אותה על אזנים ערלות, על עופות טורפים צווחנים שאין להם
ולו שמץ של מושג במוסיקה, שהמעט שהם מוכנים לעשות למענה הוא
לנחור מעט יותר בשקט.

שירה הופיעה במועדון קטן בתל אביב, אחד מאלו המלאים עשן
סיגריות מסוגים שונים, והאלכוהול הניגר משכנע את יושבי המועדון
שאלוהים והם חברים טובים, וגורם להם להביע זאת בשיא יכולת
גרונם.

כששירה עלתה אל הבמה הקטנה, המוארת קלושות באור האדמדם, ששימש
לרוב לצורך הופעות חשפנות, נוצר בקהל שקט יחסי. בקול שלה,
ששורר, יכלו לשמוע האנשים את אהבת חייהם, ואל יקל הדבר
בעיניכם. שירה גרמה להם להביט אל החלק הפנימי ביותר באישיותם,
אל אותו הנסתר החבוי, ולהתמודד איתו.

מעטים יוכלו לעמוד מול האמת המשמעותית ביותר שלהם, ולהשאר
אדישים. ואכן יכולתי לראות את תנועותיהם העצבניות, מביטים
בזמרת נדהמים, ושוב שוקעים בטיפה המרה שלהם. היא הפרה את
שלוותם. פגעה באיזון שלהם.

לאיטם התנערו מההלם, והתחילו להתגודד סביבה, מבטיהם נעים
מהערצה לפחד, מאהבה לשנאה. ככל שהתגודדו רבים יותר, הפכו
התנודות חריפות יותר, כשהן מתאזנות על שנאה. יכולתי להריח את
התיעוב באויר, לשמוע את המית האכזריות בגרגורם השתוי.

לראשונה בחיי ראיתי את המפלצת שבאדם. הם התחילו לצעוק לה את מר
אהבתם, להלום באגרופים, לטלטל את הבמה הקטנה בטירוף.

שירה אחזה במיקרופון שבמרכז הבמה כאילו היה חבל הצלה, וראשה נע
אנה ואנה, מחפשת לה מושיע.

והמושיע הגיע.

אינני יודעת מהיכן שאבתי את הכוחות. אומץ הלב שלי נסוג בדרך
כלל מול איומים גופניים. מן הסתם קפצתי להציל אותה ללא מחשבה.
אילו הייתי חושבת, ודאי הייתי נרתעת ובורחת כמנהגי תמיד.

די היה בדמותי העומדת מולם על מנת להרגיע את הקהל. המון משוסה
ללינץ' נבהל בקלות מדמות רציונלית אחת.

ומן הרגע ההוא, ברור היה לי ששירה תהיה בת חסותי. ודאות שהפכה
להיות ברורה עוד יותר משנוכחתי לדעת שהיא עיוורת. "לא עיוורת
ממש" הייתה שירה מוחה "אני רואה צללים וערפל, דמויות חצי
שקופות של עתידים אפשריים, אורות מתעתעים של דמיונות נמוגים".

נטשתי את עבודתי ואת ביתי, והקדשתי עצמי למענה. אספתי אותה
מביתה, כנגד רצונו של אישה, שראה עצמו בעלה ואדון לזמנה. לקחתי
אותה לשיעורי פיתוח קול, מקשיבה באזנים כמהות ולב עורג לצלילים
המופלאים שגלשו מפיה בזמנים שבין הסולמות.

חסרת סבלנות הייתה. רצתה לגעת בשמים מבלי להתאמץ, ללא עבודה
קשה. ואני, שראיתי את הפוטנציאל הטמון בה, שכנעתי אותה, ולעתים
אף אילצתי לתרגל. ולתרגל שוב. ושוב.

ובערבים, אל מול הקהל, היא פרחה. זורחת הייתה מורחת את נשמתה
בפני כולם שיראו, ממצה מהקהל את העמוק והחודרני שבנשמתו.

כחצי שנה נמשך מהלך העניינים הזה. עד אותה תאונת דרכים.

מזועזעת כולי התנודדתי בבית החולים, מחפשת מקום יציב להשען
עליו. כל כך קרובה הייתי לגרום לאובדן חיי אדם. באשמתי, מחמת
חוסר תשומת לב. המכונית הופיעה לי מאי שם, כאילו נרדמתי
והתעוררתי בחטף, כאילו חייתי במציאות אחרת, מדומה.

הרופאים שבחנו אותי, והכריזו עלי כלוקה בהלם קל, החליטו לבדוק
גם את מצב הראיה שלי, וגילו באופן בלתי מפתיע שאני על סף
עיוורון. "שדה הראיה שלך הצטמצם לכדי חרך זעיר", נזפו בי אותם
מומחי גוף, "הכיצד את בכלל מעלה על דעתך לנהוג?"

ידעתי שהסיבה להתדרדרות בראייה שלי היא שירה. ידעתי, אבל לא
יכולתי להצביע על הדרך בה גרמה לי זאת. אולי אהבתי היא זו
שעיוורה אותי? אולי קרבתי אליה מנעה ממני לראות אותה כראוי.

ניתקתי את הקשר איתה באכזריות, בבת אחת. בשבילי היא הייתה פרי
הפיתוי האולטימטיבי, שנחש גן העדן שוכן בקרבו, מחכה לפגוע,
לגזול חיים.

הניתוק ממנה היה קשה כשאול. הרי הייתה מעיין חיי, ממנו שתיתי
בשקיקה זמן כה רב. הרי הייתה צוקי לבי אותם טיפסתי בעמל, לראות
מהם שקיעה מדברית מהממת ביופיה.

ייסורי גמילה קשים היו אלו. יכולתי לחוש את הכאב הפיסי מושך
אותי אליה, אל נוכחותה. נלחמתי באצבעות- לבל יחייגו את המספר
המוכר. באוזניים- לבל ידמו לשמוע את צלילי שירתה האהובים
בנקישות נעליהם של הולכי הרגל, ובמנועי האוטובוסים החולפים.
נאבקתי בנשימה- שרצתה להתבשם מניחוחה המרגיע.

התבצרתי לי בשריוני, ממאנת להחשף אל האויר, מגינה על עצמי עד
שאחוש חזקה מספיק להתמודד עם נוכחותה בעולם.

וכשהתחזקתי ויצאתי שוב אל אויר העולם, מסונוורת מהססת על סף
תעופה ראשונה מהקן, חזרה אלי ראייתי. הרופאים הכריזו עלי כעל
נס רפואי, ורצו לנתח ולחקור את ההשפעות הסביבתיות.

אני ידעתי, ושתקתי. ידעתי ששירה זו שגרמה לנכותי, והניתוק ממנה
הוא שהחזיר לי את מאור עיני. ועמוק בלבי ידעתי שנוכחותה תפתה
אותי יום אחד לחזור אליה, אל בין זרועותיה, כי בה טמון העונג
העילאי. כל עוד תהיה זו מולי, במרחק ניתן לגישור, האיום קיים;
הסיכון להתדרדרות חוזרת. ידעתי שהפעם לא תוותר לי בכזו קלות.

לימדתי ידי לקלוע מעשה אמן, ובדרכים עקלקלות רכשתי לי כלי נשק
מדויק וקטלני. ידעתי שהמעשה יהיה קשה, אולם לא ידעתי כמה.

עמדתי מולה, האצבע על ההדק ממתינה לסחיטה, ולא יכולתי. הדם
בעורקי געש לעוד פעם אחרונה. לא הייתי מסוגלת לעמוד בפני
הפיתוי. כסירנה קרץ לי זכרון שירתה, מפתה אותי לחוות שוב בפעם
האחרונה את אהבת חיי.

ידעתי שאני מסתכנת. ידעתי שחיי תלויים על בלימה, שביכולתה
לגרום לי לבצע מה שתרצה. אבל הפיתוי היה חזק ממני. הערגה אל
היופי המושלם. אל רגע רך אחרון.

איימתי עליה, קנה הרובה שלי מוצמד לרקתה. והיא בלעה רוקה,
והחלה מזמרת. אולם השיר שלה היה רע ושחור בפעם הזו, וחושך קודר
התחיל להקיף אותי, דכאון עמוק של תהום אין חקר, חוסר אונים
שהפך את איברי לרכיכה בחמאה נוזלית.

כרעתי על ברכי, חסרת ישע למולה, וקנה הרובה נשמט מראשה.

ובעת ההיא, כשיכלה לעשות בי כברצונה, הסתובבה למולי, ונשקה על
שפתי. "ועם כל זאת, ולמרות הכל, אוהב אותך" אמרה. וקפצה מהגג.

ואני עוד מנסה נואשות לשכוח אותה, להסתגר שוב בחיי השריוניים,
ורק בראשי עדיין סובבת אותה מפלצת שחורה, ששירה בקולה יכלה
לגרש לעתים.

כי מה לי ולה, אלא אהבתי.
ומה לה ולי, אלא אהבתה.






שיר - יונה וולך
בנקיק נסתר בצוקים
אילה שותה מים
מה לי ולה
אלא צוקי לבי
אלא מעין חיי
אלא נסתר
אילה
מה לי ולה
אלא אהבתי.




מפלצת האילה - יונה וולך
וכל העופות היו בגני
וכל החיות היו בגני
וכולן שרו את מר אהבתי
והפליאה מכולן לשיר האילה
ושיר האילה היה שיר אהבתי
וקול החיות שתק
והעופות פסקו מלצרוח
והאילה עלתה על גג ביתי
והיתה שרה לי את שיר אהבתי
אבל בכל חיה יש מפלצת
כשם שבכל עוף יש משהו מוזר
כשם שמפלצת ישנה בכל אדם
ומפלצת האילה סובבה לה סביב הגן
כשהעופות הרכינו ראש כשאילה שרה
והחיות נמנמו כשאילה שרה
ואני הייתי כלא הייתי כשהאילה שרה
ברגע הרך ההוא הלמה בשערי.
וכל העופות נסו והחיות נסו
והאילה נפלה מהגג ושברה את הראש
ואני ברחתי ובגן אהבתי סוגרת מפלצת
גורילה שחורה ורעה כשכחה.

(דצמבר 2000)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
להתעורר בדירת
פאר
לחשוב שאתה
פולני





ילדי תימן
החטופים


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/12/00 2:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר אור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה