אני יושבת לבדי בחדר
ואני לא יכולה להפסיק לחייך

איך הצלחתי לדפוק גם את זה?

רציתי להתחיל את המכתב בתודות.
רציתי להודות לכולם- לחברים שלי, להורים, לאחותי, לנגה...
אבל כשאני חושבת על זה, אני לא רוצה פרידות.
לא רוצה געגועים.
לא רוצה רחמים.
לא רוצה נחמה.
אני רק רוצה שקט.
נשבר לי
נגמר לי
הכל כל כך מגעיל ומזוהם וחסר טעם.
הכל כל כך דפוק, ולא נשאר את מי להאשים.
כי רק אני דפוקה.
אני והתלונות שלי.
אני והדרמטיזציה שלי.
אני וחוסר האונים שלי.
אני והמשחק המזדיין שלי.

אני עוצמת את העיניים ומנסה לחשוב על העולם בלעדיי.
אני מתחילה לצחוק.
למעשים שלי אין שום משמעות.
אני פשוט לא קיימת.

אני לא מסוגלת יותר.
נמאס לי לחייך
נמאס לי להעמיד פנים שהכל בסדר.
הכל לא בסדר!
FUCK!
איך הצלחתי לדפוק אפילו את זה?!

למה אני לא מסוגלת לבכות?

אין לי יותר כוח
עם כל נשימה אני מתעבת את עצמי יותר ויותר
נשבר לי מהשתיקה.
זה לא יותר מחלום אחד ארוך.
הגיע הזמן להתעורר.

תבטיחו לי שתשכחו.
אני יודעת שתשכחו.
אין לי חרטות.
אין ממי לבקש סליחה.
מצאתי את הדרך שלי, והיא נגמרת פה.
זהו. זה כל מה שיש.
רק אני.