אני נמצא בשיממון צלמוות והעור כבר יבש ונשר ונדמה שאני כבר
בזיקנה מתקדמת, בודק האם שיניי עדיין במקומם ובשלמותם, ממשש את
הקמטים שהחלו לצוץ על פני הלאות, ידיי רועדות מפרקינסון מתחיל.
האם זה חלום או אני?
כך הימים חולפים לההם והעור מזדקן ונושר בקשקשים עדינים על
השמיכה, הכרית והסדין ואתה אינך שם לב, מאחר והשעות זוחלות,
בקושי עוברות 24 שעות על פניך ואתה כבר נמצא באמצע המחר. הזמן
מתעתע בנו, כמעיין מזימה קטנונית בקטנוניותה - הוא עובר מהר
ומתקתק ואינך שם לב, אתה נלחם בשעון, שיעבור כבר הזמן ויסתיים
יום העבודה המעיק והוא מביט בך מהצד במבט מלוכסן ונלעג, הוא
חלף על פניך ולא הרגשת, חלף מתחת לרגליך ולא הבחנת, חמק מבין
אצבעותיך ולא חשת  ואתה הינך זקן שממתין שיחלוף הזמן מבלי לשים
לב; בציפיות שהיום יסתיים, בציפייה שהתוכנית תתחיל, בציפייה
שתחל ההפסקה, בציפייה שיגיע סוף השבוע המיוחל.
והזמן פסח מעליך בלי שהבחנת, בלי שחיית, בלי שהרגשת אתה זקן.
לכאורה הזמן תקוע בקיפאון, אך ברפרוף מבט הוא חלף במהירות
מסחררת -
כבר הגיע למחר
כשעוד חשבת שאתה באתמול.