זה היה מזמן, בארץ אחרת לפני עשרים שנה. ואני הייתי הרבה יותר
צעיר ועם הרבה פחות בינה. אני זוכר את העץ הראשון, עמוס פרי
הוא היה, שיא העונה. הפרדס הזה אמרתי ליואב, אני נותן לו
שלושים שנה. עצים נמוכים אבל סמיכים. בתור בן הקיבוץ היחיד
בצוות הרגשתי מחויב לתת חוות דעת חקלאית, איזו מילה מוסמכת,
היוצאת מליבו של איש האדמה. יואב היה עירוני אבל ידע כמה זמן
לוקח לעץ תפוזים נמוך וסמיך ליפול. האמת היא שרוב העצים באזור
נופלים באותה מהירות בערך. כמה זמן כבר עומד עץ מול הכף של
הטרקטור, פאר היצירה של קטרפילר. עשר שניות גג. וגם זה בגלל
מהירות הנסיעה של הטרקטור, לא בגלל החוזק של העץ.

החברה תמיד אמרו שאת הפעם הראשונה לא שוכחים. אני הייתי בטוח
שאני לא אשכח את הפעם הראשונה ברגע שתהיה לי. בינתיים הסתפקתי
בפעם הראשונה שהורדתי עץ. נמוך וסמיך, בעצם כמעט שיח. אבל
בעיקר אני זוכר את התפוזים הכתומים שלא נשרו ונשארו עם הענפים
של העץ, כל הדרך למטה. תפוזים כתומים עגולים, מתנענעים
ורועדים, המון כאלה. ואת הקול של הגזע שנשבר, מין קנאק או קראק
כזה די חזק. המשפחה שהעץ שייך לה עמדה בצד ודווקא לא השמיעה
קול. אימא גדולה כזאת עם מטפחת על הראש והילדים וגם האבא שנראה
קצת מושפל אבל שלו כזה, לא מאוים. צהל כבר היה מספיק זמן
בלבנון כדי שהם ידעו. שאין טעם להתווכח. ושאם לא יתווכחו לא
יקרה כלום. האבא התיישב ככה באלכסון, רואה את הפרדס שנעקר רק
בזווית העין. הילדים הסתכלו קרועי עיניים בטרקטור הצהוב
והגדול.

מכיוון שלא היתה התנגדות של התושבים, לנו לא היתה עבודה ורק
עמדנו בצד והסתכלנו. יואב אמר תראה איך הם כולם נוסעים. אם זה
היה בארץ כל המכוניות היו נעצרות לראות מה קורה. ולתת עצות
צחקתי. כאן, על כביש החוף ממש מחוץ לצור אף מכונית לא נעצרה.
כולם המשיכו לנסוע. יואב פיזר ברגל את ערמות התרמילים. ירו ים
כדורים המילואימניקים הוא אמר בחיוך סלחני. הג'יפ מילואים
שליווה את מפקד האוגדה הוא זה שחטף את המטען. המילואימניקים,
יש להם משפחות בבית, הם לא דופקים חשבון. שלושה ארגזים לפחות
אמרתי. בשקט אמר יואב. המילואימניקים ריססו במאג לתוך הפרדס
ואל הבית ושפכו תחמושת בלי הכרה. לא היו נפגעים. גם למשפחה
בבית לא קרה כלום. הילדים בכלל עוד היו בבית ספר.

האוגדונר, שגם הוא לא נפגע יצא מהואגוניר, כך סיפרו
המילואימניקים, פסק להוריד חצי פרדס והמשיך. המילואימניקים
הכניסו את הטרקטור לעבודה ואנחנו החלפנו אותם. יואב עשה סימנים
לאיש של הטרקטור שירד רגע. הוא לקח אותו קצת הצידה ודיבר איתו,
שאני לא אשמע. כאילו שאני לא מכיר את יואב. עכשיו יואב אומר
לו, קח את זה לאט, עוד שעה השקיעה. אחרי החושך אסור לנסוע,
במקום לחזור לג'זין ניסע לראש הנקרה. יואב גר בנהריה. האמת, גם
לי לא היה אכפת והסכמתי בשתיקה. למה מה איבדתי בג'זין. מחלקת
סיור טובה תמיד מתארגנת ללינה בארץ. ואנחנו היינו מחלקת סיור
טובה. החיל של הטרקטור הסתיר חיוך והלך חזרה, לאיטו, לטרקטור.
בדרך הוא התכופף ותלש לו תפוז דשן מאחד העצים ששכב על הארץ.

יואב ואני והמשפחה עצרנו נשימתנו וראינו אותו מזדקף מעל העץ.
הסתכלתי במשפחה ולא אמרתי כלום. גם הם לא אמרו כלום. האיש של
הטרקטור המשיך לאיטו אל הטרקטור, מקלף בנחת את התפוז שלו כדי
להעביר את הזמן. המשפחה כולה הסתכלה על האבא. האבא הסתובב
הסתכל עלי ועל איש הטרקטור המקלף וחיכה כמה שניות. בסוף האבא
חייך, הזדקף ועשה לי תנועה ביד של יאללה מה זה משנה. כולנו
חייכנו. אחר כך האב גער בילדים שיכנסו כבר הביתה ופסע בנחת
אחריהם. הם בטח לא מתפרנסים מהפרדס אמרתי ליואב, כמו
מושבניקים. יואב הנהן בהסכמה. בראש שלו הוא כבר בנהריה.